"בגלל השיטפון בנחל מוסררה שמצפון לשכונת שרונה עמדו לטבוע אנשים אחדים. בין אלה גרמני שרוני אחד, ויינמאן שמו. לאחר שניצל סירב לקבל עזרה ממגן־דוד־אדום". הנחל המוזכר הוא נחל איילון, והתיאור של אב"א אחימאיר הוא משנת 1935. ההצפות המוכרות של נתיבי איילון מלמדות שגם הטבע וגם האנטישמיות לא השתנו במרוצת השנים.
יש ביומנים אלה עניין היסטורי ואישי רב, אך יותר מכל צדו את עיניי אבחנותיו החברתיות והפוליטיות של אחימאיר והאקטואליות הרבה שלהן. תשעים שנה לאחר שהועלו על הכתב, חלקן נדמות כאילו נכתבו היום.
"מהשמאל לא בכה איש"
לאחר רצח חיים ארלוזורוב, שכיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, נעצר אחימאיר עם אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, באשמת מעורבות ברצח. בעוד שסטבסקי ורוזנבלט הואשמו ברצח, זוכו ושוחררו, אחימאיר, שלא הואשם כלל ברצח, נשפט ונאסר בעוון חברות ב"ברית הבריונים". למרות זיכויי הנאשמים ממעורבות ברצח ארלוזורוב, התחוור לאחימאיר, מתוך שיחה בכלא עם אסיר יהודי מקיבוץ גבעת־השלושה, ש"עלילת הדם עכשיו הרבה יותר מסוכנת מכפי שהייתה בימי המשפט…".
אחימאיר מספר על ערבי שהעיד עדות שקר על סטבסקי: "ואחרי שסטבסקי נידון למוות בכה ולא ישן שני לילות. לא סטבסקי בכה אלא עבדול חמיד כי בשבילו ישנו אללה… אבל מהשמאל לא בכה איש. להם אין אלוהים, האלוהים שלהם – עלילת הדם". פרשת רצח ארלוזורוב נותרה עד היום טיעון מרכזי של השמאל כלפי הימין, והיא שואבת את השראתה ממוטיבים אנטישמיים מוכרים. היטיב לבטא זאת אותו אסיר קיבוצניק מגבעת השלושה: "לא הוכח ביחס לביליס, אבל בקרב היהודים ישנה כת הזקוקה לדם בשביל מצות, בדיוק כמו שבקרב הצה"ר ישנה קבוצה טרוריסטית".
מדבריו של אחימאיר נדמה שגם אידאולוגיית השנאה לא השתנתה. "היה טוב מאוד אילו פרסמו האנשים שלנו ספר תחת השם 'הטרור האדום בא"י'. הטרור המובא בפני הצה"ר [הציונות הרוויזיוניסטית]… כנגד ארגוני פועלים אחרים כגון 'המזרחי', וראשית כול האידאולוגיה של השנאה לזולתם… שידוע למדי עד כמה חברי 'השומר הצעיר' מסוגלים לערוך פוגרומים על יהודים".
ארץ ישראל האובדת
"עברתי על הרשימה של אלה שחתמו על 'הכרוז לטובת אברהם סטבסקי' [שקרא לערער על גזר דין המוות]… אין חתימות של פרופסורים מן האוניברסיטה. האינטליגנציה היא סאלון־שמאלית. האישים שלא חתמו: אושיסקין, רוטנברג, ביאליק… החלק המפא"יי של 'מזרחי'… משרתי השמאל מהטיפוס של… חלק מ'מזרחי'…". גם כאן מתברר כי אחימאיר קלע אל חוט השערה בהגדרותיו, שאם השתנו ברבות השנים הרי שרק לרעה. באקדמיה כבר קשה להבחין בקו המפריד בין שמאל ציוני לאנטי־ציונות. בין צאצאי ה"מזרחי" נותרו רבים בעמדות מפתח המשרתים, במודע או בתמימות פוליטית, את השמאל.
אחימאיר מאבחן כבר אז, מתא מאסרו בכלא, גם את משבר התרבות בישראל: "משבר 'הבימה' הוא בחוסר האידאה". השמאל, או "א"י האובדת" כלשונו של אחימאיר, שולט לטענתו באופן מוחלט בתרבות ובתמיכה ביצירה וביוצרים. השליטה הזאת הבטיחה, לפחות באופן פומבי, גם שליטה בדעות, והכתיבה את העמדות ה"נכונות" כלפי ההתרחשויות האקטואליות. הכול לפי הפוזיציה. "בהספדים המרובים על ביאליק, כמובן, לא יסופר עד כמה היה משוררנו הלאומי עבד ההסתדרות. ביאליק לא רב עם השלטונות… לנו ידוע שביאליק היה בראשונה בטוח באשמתנו ואח"כ נוכח בצדקתנו והביע זאת בשיחות פרטיות, אבל לא השמיע באופן פומבי את דעתו… ביאליק היה בטוח, ובכל זאת לא חתם על הכרוז".
ביאליק, כמו חלק מרבני הדור הנוכחי ומהאמנים והיוצרים של ימינו, העדיף את משמני ההסתדרות על פני רדיפת הצדק. אחימאיר הבין כבר אז מה שרבים במחנה הלאומי לא הפנימו עד היום, גם כאשר הימין נמצא בשלטון כמעט יובל שנים ועדיין סובל מחוסר משילות, את כוחה הרב של התרבות בהקשרים אידאולוגיים ופוליטיים.
בהקשר התרבותי, אחימאיר מתגלה ביומנים כבעל ידע עצום. בקטעים רבים הוא מזכיר ומנתח יצירות ספרות גדולות מהתרבות הרוסית והאירופית בכלל, כמו גם מהתרבות האמריקאית ומהספרות העברית. כך הוא עושה גם בכתביהם של פילוסופים, מדענים ובעיקר של היסטוריונים – מהקדומים שבהם ועד לבני זמנו. במקביל הוא שולח בעצמו יד בכתיבה ספרותית וכותב סיפורים, חלקם ביוגרפיים.
דת אחרת
"בניין בית הסוהר המרכזי בירושלים מהווה את האגף המזרחי של 'חצר הרוסים', מעין 'קרמלין', בתוככי ירושלים החדשה. במרכז השטח כנסייה פרובוסלאבית טיפוסית… והנך עומד ותוהה למה כנסייה זו בנויה כאן ולא בארחנגלנסק למשל… על פתח הכנסייה בארחנגלנסק ודאי עומד עכשיו לא כומר אלא צעיר מהקומסומול, שהרי ברוסיה שלטת עכשיו לא דת ישו אלא דת אחרת".
כשאחימאיר הגדיר את הקומוניזם "דת אחרת", הוא הקדים באבחנתו החדה והמדויקת את חוקר הקומוניזם רוברט קונקווסט ביותר מחמישים שנה. "כשם ששקיעת הנצרות יצרה את הקנאי הפוליטי ואת פשעיו", כתב קונקווסט בספרו "הרהורים על מאה רבת מכאוב", "כך הותירה התפוגגות האמונה הדתית במוחות המשכילים המערביים חלל ריק שנמלא על נקלה באמונת שווא חילונית. אחרת אין להסביר איך מדענים, המורגלים בהערכת ראיות, ואיך סופרים, שכל תפקידם ללמוד את החברה ולבקרה, נפתו לקבל את התעמולה הסטליניסטית הגסה כפי שנמסרה. הם רצו להאמין, הם רצו ללכת שולל".
ראייתו המפוכחת וארוכת הטווח של אחימאיר על אודות תחלואי הסוציאליזם, כוללת את מה שהגדיר כ"אנטישמיות הפנימית היהודית… הפירוד המעמדי בה"א הידיעה שהכניס הסוציאליזם", ומתבטאת גם בדברים הבאים: "המשטר שקיים באופן רשמי – משפחה על בסיס גבר ואשה אחת – זהו משטר המערב. בא הסוציאליזם והורס את המשפחה. זאת תהיה מהפכה עצומה בחיי האישה. האישה תשלם על כך מחיר יקר מאוד".
לצד האבחנות המדויקות, האמירות הפוליטיות־מפלגתיות ותיאור העוול שנעשה לו ולחבריו, אחימאיר מתאר את גם ההווי בכלא ואת עמיתיו האסירים בפרטי פרטים – תיאורים שלטעמי מוטב היה להשמיטם. זה איננו ספר שנקרא בנשימה עצורה, מכיוון שהוא יומן אותנטי שלא עבר עיבוד לרומן. ועדיין הוא מלמד על עומק ידיעותיו של אחימאיר בתחומים רבים ושונים ויש לו פוטנציאל גירוי לקורא, ואולי אפילו לתלמיד התיכון, להרחבת אופקים בתחומים מגוונים – מתרבות המערב, דרך מלכות האצטקים ועד הזרמים באסלאם. לשם כך רצוי לברור מתוכו את הקטעים החוזרים על עצמם.
לפני כמה שנים הציע לי יוסי אחימאיר להצטרף למערכת "האומה", וראיתי בכך כבוד גדול. זכיתי אף להשתתף באזכרה לאב"א אחימאיר, שנערכה בנחלת־יצחק במלאת שישים שנה למותו, וגיליתי עולם תרבותי שהושכח בדמות מצבותיהם של אנשי הרוח מהתנועה הרוויזיוניסטית, כמו למשל המשורר שלמה סקולסקי ("אין כובשים את ראש הסלע אם אין קבר במורד").
כשם שבחייו לא זכה אב"א אחימאיר לכבוד הראוי לו, וסבל מחרם מצמית של בן־גוריון אשר אסר על "קול ישראל" לראיין אותו ולו פעם אחת, גם באזכרה זו נכחו מעטים בלבד. ביניהם היו הנסיכים האמיתיים של התנועה הרוויזיוניסטית, אלה שלא זנחו את דרכה, לא פסחו על שתי הסעיפים ולא נסעו רק על אדי הדלק של שם משפחתם. ספר יומני המשפט והכלא, שראה אור לאחרונה, עשוי לתקן זאת ולהציג את דמותו האידאולוגית, הידענית והמרתקת של אב"א אחימאיר, לצד פתיחת חלון לאירועי התקופה ולזרמי העומק שנמשכים מאז ועד היום.
יומן המשפט והסוהר
1935-1934
אב"א אחימאיר
מכון ז'בוטינסקי, 2023, 533 עמ'
