אף שיש דמיון רב בין לא מעט מרומני החניכה המערביים, כל אחד מהם – או לפחות הטובים שבהם – הוא ייחודי בפני עצמו, נוכח נסיבות הזמן, המקום, התרבות וכמובן הדמות שהוא מציב במרכז היצירה. "עלם", הרומן של דנטון ולץ' שראה אור לאחרונה בעברית, הוא הוכחה מובהקת לכך, כשהוא מציב דמות של נער מתבגר וייחודי מאוד בשם אורוויל.
חייו היו אמורים להיות סלולים ומוסללים, כמו של שני אחיו הגדולים, אבל מותה בטרם עת של אימו, וגידולו בידי אב עייף ושתקן המכנה אותו "מיקרוב", החריגו אותו מתוך החברה הגברית. הוא לא עושה מה שנערים אחרים עושים. הוא אוהב לרקוד, להתחפש, לשכלל את כישורי התיאטרון שלו. לכן גם תהליך החניכה שלו משובש, לא שגרתי, ואולי אף לא קיים כלל.
ברומנים הללו, במהלך העלילה מתרחשת בדרך כלל ההתפכחות הראשונה מתוך עולם של תום ודמיון לעולם של מבוגרים; איזושהי הבנה הנובטת בקרב הדמות הראשית ומבשרת את תחילת התבגרותה. אצל אורוויל, במובן־מה, נדמה כי קורה דווקא ההפך.
הגוף כמכונה מחרידה
אורוויל שואב עונג מההתבוננות הדקדקנית באנשים זרים, ובעצם בכל אובייקט במרחב שאותו הוא טורח לתאר. מצד שני, כמעט כל מפגן אנושי גורם לו להשליך על חייו שלו, חיים שהוא תופס כנוראיים, ומפיח בו צער מלודרמטי. כך, למשל, בתחילת השהות במלון הוא רואה איש מבוגר ושני נערים שטים בקאנו. לכאורה מראה אובייקטיבי. הם לא נראים שמחים במיוחד ולא עצובים במיוחד, אבל ארוויל מתאווה לחייהם של שני הנערים ושל האיש בקאנו. בדמיונו, הם חיים בתוך אושר כמעט מושלם. "מרירות צורבת גואה בו כשהוא נוכח שהחיים האלה לעולם לא יוכלו להיות חייו, ושנגזר עליו להתגורר תמיד בבתי מלון, או עם קרובי משפחה, או להיות כלוא בפנימייה כמו אחרון הפושעים במחבוש. חייו הבזויים החרידו אותו".
מבחינה עלילתית גרידא לא קורה הרבה באותו נופש. לא ברורה גם מטרתו של הנופש, מלבד ההימצאות בסמיכות לאחד האחים השוהה במחנה קיץ בקרבת מקום. כפי שכותב הסופר ויליאם בורוז בפתח דבר (שבו הוא מתוודה כי ולץ' הוא אחת הסיבות שבעטיין התחיל לכתוב), החוויות הן לגמרי שגרתיות, כמעט בנאליות: עוד ארוחה סתמית, טיול קטן בחיק הטבע המתוחם, וכדומה. המלון וסביבתו הן מעין טריטוריה שממנה אי אפשר להפליג באמת, אבל עבור אורוויל היא משמשת כמיקרוקוסמוס מבעית של ההוויה שלו.
זו סביבה גברית מאוד, תוקפנית, של זכרי אלפא במצבי צבירה שונים. הסביבה הזו מזהה אותו במהרה כמי שאפשר להשפיל אותו, ובכך לחוות את כוח האלפא המדומה או הממשי. והוא, באופן טבעי, יימצא תמיד בתחתית ההיררכיה. אורוויל עדיין לא מבין את מהות הסביבה הזו. הוא לא מבין את סימני העולם, את הציפיות ממנו. תפיסת המציאות שלו משובשת כמעט לחלוטין, ורוויה במין הוויה רגשית מאני־דפרסיבית ומלודרמטית. הפתרון שלו, כל אימת שהוא חווה את ההתנגשות הזו, הוא לרוץ או לבכות, ובכך לקבע עוד יותר את מעמדו הנחות.
ואם הייתה איזושהי תחושה כי הדבר נובע מהיעדרותה של אימו, הזיכרונות שלו לגביה לא בהכרח מאששים זאת. נדמה כי גם אימו השתלבה היטב באותה סביבה, ולא תמיד הושיטה ידיים חומלות. עם זאת ברור כי הוא איבד לא רק אמא, אלא גם את האדם היחיד במשפחתו שאיתו הייתה לו שפה משותפת כלשהי. והוא נאחז בכל כוחו בזיכרונות, גם אם אינם נעימים, כי אם רק יזכיר אותה "וכבר פניו של אביו יקפאו ויתקשחו, וקולו ייעשה חד ואכזרי ומלא בוז. חל איסור מוחלט לחשוב עליה או להתייחס אליה, כי היא הייתה אהובה כל כך בחייה".
כך שוקע אורוויל בתוך עולם פנימי, העולם היחיד שבו הוא חש נוח, אבל מצהיר בפני עצמו שחייו נטולי רוחניות, אף שדומה כי אין לו כלל מושג מהי רוחניות. הממשות מתנפלת עליו ללא הרף, בעיקר באמצעות גופו הגדל והלא ברור לו, שהוא עוסק בו בצורה לא שגרתית; מנסה להבין אותו כמו היה מכונה פנטסטית ומחרידה, אבל נראה כי לפני שיבין את כפתוריה ופקודותיה הוא צריך עוד להבין מה תפקידה העקרוני, ואין בנמצא מי שיספק לו אף רמז.
האיש מסירת הקאנו
עלילת הספר ברובה איטית ומדשדשת, עמוסה לא אחת בתיאורים של הסביבה, לעיתים עד פרטי פרטיהם. אין בה משהו תהליכי. למעשה, אורוויל עצמו הוא העלילה – מה שמתרחש בתוכו, קוצף וגועש ומייבב. עד הרגע שבו ידידה של אחיו, בשם אפרה, מגיעה לבקר. או־אז משהו באנרגיה של הרומן משתנה.
מצד אחד, אפרה מעלה מעט את ביטחונו העצמי של אורוויל; היא מאשרת את קיומו החריג ומקבלת אותו, והוא עצמו חש תחילה תחושה נדירה של חיות ותועלת. אם כי גם אפרה לא עושה זאת באופן מוחלט – ברגע שאחיו מחילים עליו עוד משובת נעורים משפילה, היא מצטרפת אליהם בצחוקה המצמרר, אף שהיא אמנם הראשונה להושיט לו עזרה.
הדמות המעניינת ביותר שבה הוא נתקל היא אותו מבוגר מהסירה. מדובר במורה שמפעיל במקום קבוצות של תלמידים בשיט ובפעילויות נוספות. תחילה מכניס אותו המורה לבקתתו כאשר גשם זלעפות יורד בחוץ. כבר במשפטים הראשונים המוחלפים ביניהם יש תחושה משונה. לאו דווקא בגלל הסבטקסט הבלתי מפוענח, אלא כי נדמה שמשהו אחר מתרחש ביניהם, אך לא ברור מהו לחלוטין.
הם לכאורה מתיידדים, עד כמה שהדבר אפשרי, אבל דומה כי הם גם חשים סלידה אחד כלפי רעהו. בד בבד הם מחליפים ביניהם כמה משפטים מהותיים. המורה מציע לו להצטרף לנערים נוספים שאמורים להגיע. אורוויל פוחד, כי הוא צעיר וזה יעצבן אותם. "הם יחשבו ככה אם אתה תכניס להם את המחשבות הללו לראש. אחרת הם פשוט יראו בך בן אדם רגיל לגמרי", אומר לו המורה, ומספק לו לראשונה בחייו תובנה הישרדותית, שמא המפתח להתנהלותו איננו טמון בממשי, אלא בטיב האשליה שייצור.
עם זאת, בעצה מפלחת נוספת מחזיר אותו המורה מיד לקרקע, לאחר שאורוויל חושף מעט את המצוקות וההשפלות שהן מנת חלקו. הוא מגדיר לו איך יסתדר בעולם, או בעצם איך לעולם לא יסתדר: "אתה תסתדר… ברגע שתטפס קצת בסולם ותוכל להציק לאחרים אתה תתחיל ליהנות".בכך הוא מצביע על האמת הפשוטה של סביבת הנעורים ההורמונלית, ועל הדרך היחידה להישאר על הרגליים – למצוא קורבן. כי תמיד, בכל היררכיה, כשם שיש מי שמעליך יש גם מישהו מתחתיך. בהזדמנות הראשונה מנסה אורוויל להחיל זאת על חברו גאי, אבל נכשל בכך כישלון חרוץ.
שיגעון הוא הפתרון
הפתרון מגיע לקראת סוף הרומן, כאשר אורוויל נוםל שוב קורבן לאחד מזכרי האלפא, וכמובן אינו יכול להגיב, להילחם או להפסיק את הסיטואציה. הוא לא יכול לרוץ אז הוא מתחיל לצרוח, בכל הכוח. הוא צורח לא רק בגלל אותה סיטואציה, אלא בגלל כל הסיטואציות המטרימות לה. אז אולי מבין אורוויל את המפתח הייחודי שלו, של החריג, את הדרך היחידה להישרדות, אולי לגאולה. הוא אומר לעצמו: עכשיו הם לא ייגעו בך יותר. תוכל להיות משוגע כל שארית חייך והם יניחו לך לנפשך. הפתרון היחיד הוא השיגעון. להיות יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. לדחות את המציאות לגמרי, לדחות את הפיזיות של העולם ולהשתקע בפנטסיה אפילו יותר.
"עלם" ראה אור ב־1945, קצת לפני "התפסן בשדה השיפון" של סאלינג'ר, שהציג את הולדן קולפילד, עוד נער שאובד בתוך העולם הבוגר המתקרב אליו. אבל בעוד קולפילד מצא עצמו בתוך המסגרות המבניות והגבריות של החברה וסלד מהן וביקר אותן בחריפות, אורוויל הוא למעשה האאוטסיידר האמיתי. זה שגם הגיע מעבר לאוקיינוס האטלנטי, מאנגליה.
הספר זכה בזמנו להצלחה רבה, אך גם עורר מחלוקת בשל סגנונו הישיר. "עלם" מבוסס פחות או יותר על התבגרותו של ולץ' עצמו. נוכח אובדן אימו בגיל צעיר הוא נדד בין מסגרות. בהיותו בן עשרים נפגע באורח קשה מפגיעת מכונית, ונותר נכה לשארית ימיו. למרות הפציעה המשיך לצייר ביתר שאת, וכתב לא מעט ספרים מלבד "עלם". כמו כולנו, ולץ' לא בחר את אופיו ואת משפחתו, אך נדמה כי הצליח בכל זאת להתגבר ולהכניע אותם כדי לחיות כבוגר את החיים שהיה ראוי להם.
עלם
דנטון ולץ'
מאנגלית: ארז וולק
אפרסמון ספרים, 2023, 200 עמ'
