נאומו של נשיא ארה"ב השבוע לא הצליח להוציא את הישראלים משלוותם, על אף שהייתה בו נימה של סגירת חשבונות, כזו שאמורה להדאיג את שוחרי ההתיישבות ומתנגדי הוויתורים הטריטוריאליים. במהלך עצרת תמיכה שנערכה לכבודו בווירג'יניה המערבית, אמר דונלד טראמפ: "ישראל תצטרך לשלם מחיר גבוה במשא ומתן עם הפלסטינים". את הדברים הוא קשר, כמובן, להכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל ולהעברת השגרירות שלה לשם. כמו גובה חוב מנוסה שמגיע אל הלווה ביום הפירעון, הבהיר טראמפ שישראל תצטרך לתת יותר, כשמהעבר האחר הפלסטינים "יקבלו משהו טוב". ישראל לא מיהרה להגיב, ודווקא הצד המפורגן של הנאום הביע זעם מופגן. אש"ף מחה על הנטייה האמריקנית לטובת ישראל, המתבטאת בכך שהממשל ממשיך להשלות את עצמו ש"עסקת המאה" תתקיים כשירושלים איננה בירת פלסטין. חמאס מצידו הבהיר כי אמירותיו של טראמפ, שלפיהן ירושלים ירדה משולחן המשא ומתן, הן "חצופות ומסוכנות", וקרא לרשות הפלסטינית לבטל בתגובה את ההכרה בישראל ולהפסיק את התיאום הביטחוני איתה, כמו גם עם וושינגטון. בירושלים לעומת זאת לא נרשמו תדהמה או הלם יוצאי דופן. הוויתורים שידרוש הממשל צפויים למדי, ממש כמו תגובת הצד הערבי של המטבע בעסקה שעוד לא נוצרה. נשיא ארה"ב הוא אולי איש עסקים חריף ומוצלח, אבל כשזה מגיע לפלסטינים, ישראל היא זו שיודעת עם מי יש לה עסק.
טראמפ הביא לפוליטיקה ולמדיניות החוץ שלו לא מעט טקטיקות שרכש ושכלל במסעותיו העסקיים, אלא שלא כולן מתאימות בהכרח לזירה האידיאולוגית. בניגוד לחשיבה הקלאסית של בעלי הון, לא כל דבר אפשר לקנות בכסף, ולא כל משא ומתן מתנהל תחת הקריטריונים ההגיוניים של "תן וקח". תפיסת האין־פשרות של הפלסטינים, לאגפיהם הקיצוניים והקיצוניים פחות, מעולם לא חצתה את קו הנכונות האמיתית לחיות בשלום עם מדינת ישראל ויושביה. בכירי הרשות המתונים ביותר מעולם לא נטשו לחלוטין את התפיסה הפרימיטיבית האומרת שיש למחוק את השכנה המצליחה שלהם ולהביא עליה כליה. 25 שנים עברו מאז נחתמו הסכמי אוסלו, שהושתתו על תפיסת "הסכם חודיבייה", תוך התנגדות מעשית לרעיון שתי המדינות וניסיון עקשני להביס את ישראל מנקודת תקיפה נוחה יותר. תודה לאל, לכוחות הביטחון ולחוסן האזרחי, משאלת ליבם של הפלסטינים לא התממשה. גם לא משאלת הלב של מחנה השמאל שכבר הצליח להתמודד עם סוגיית ירושלים ללא הכרה אמריקנית ובלי העברת השגרירות.
השמאל הישראלי נטרל בעצמו את הסוגיה הנפיצה, כשהגיש את בירת ישראל על מגש של אולמרט בפני הרשות הפלסטינית, שכמובן סירבה. ראש ממשלת ישראל דאז, כמו אהוד ברק שקדם לו, היה נכון לתת מעל ומעבר לכל דמיון וחוזה שלום, אבל הרשות פשוט לא רצתה. במקום ללחוץ ידיים היא הניחה את האצבע על הדק הרובה ועל כפתור המטען, ופוצצה את התהליך כולו לדעת. היא הוכיחה באופן מובהק שהיא נלחמת על המשך הסכסוך, לא על קץ שפיכות הדמים. מי שרצה, ראה את השקר שבתהליך השלום באותו רגע ממש – כמו גם באינספור קמפ־דיווידים לסוגיהם שקדמו לו. מי שלא רצה לראות אז, לא מבחין בסיפור הפשוט שלפניו עד היום. אלף קריאות "המלך הוא עירום" לא יסייעו לו לראות את ערוותם.
אכן, גם איראן היא מדינת טרור אידיאליסטית, וככזו היא לא מוכנה להתגמש, להתפשר או להביא עצמה לוויתורים כלשהם לטובת שלום שהיא ממילא לא חפצה בו. אבל איש עסקים מוכשר יכול לאיים כלכלית על מדינת טרור שבסופו של יום נדרשת לסחר ומכר בינלאומיים; הוא לא יכול לאיים בסנקציות כלכליות על רשות שממילא אינה מתיימרת להחזיק כלכלה עצמאית משלה. השלטון הפלסטיני מתחלק בין אלה שנשענים, בין השאר, על כלכלת ישראל בגדה, לאלה שמתַעלים את כל הכנסותיהם להפעלת טרור נגדה. מי שמעדיף להזרים את הכסף לקו האש במקום לפיתוח תשתיות, בריאות, חינוך ורווחה, לא צפוי להתרגש מלחץ כלכלי שמתורגם לדולרים, בטח לא כשמשלמים לו באירו דמי עידוד ותמיכה.
יום שמחה ובקלאווה
תפיסת העסקים סביב חוזי שלום אפיינה גם את תהליך אוסלו, בדמות המחשבה שאם רק נביא ללחיצת ידיים בין מנהיגים חילונים מכאן ומשם, תתעלה קדושת החיים על פני קדושת האדמה. זו תעמולה יפהפייה ואפקטיבית שמצליחה מדי פעם לשתק את אוהבי ארץ ישראל השלמה, אך היא מבוססת על שקר, על בורות ועל הבנה לא נכונה. אכן אמונה דתית דורשת לא פעם ללכת עד הסוף בלי פשרות כדי לקיים את ההלכה. היא מחייבת נאמנות ונחישות, בלי עיגולי פינות, בלי חפפנות לא ראויה. ובכל זאת תהום מפרידה בעניין זה בין התפיסה המוסלמית לזו היהודית, תהום שבאה לידי ביטוי במטען צד על רקע לאומני כמו גם ברצח על רקע כבוד המשפחה. רציחות על רקע דתי או אידיאולוגי נגעו גם בעולם היהודי, אבל הן היו גם סיבה טובה לקבוע יום צום לאומי, לא יום שמחה ובקלאווה.
קידוש השם היהודי נקשר בהצלת חיים, בהקרבת האחד לטובת הכלל או האחר, ובהיותך מופת להתנהגות טובה. היהדות כל כך רגישה לקדושת החיים עד שהיא מחללת עבורם את השבת, קושרת בהם את כל דיני טומאה וטהרה היומיומיים. לא רק בטומאת המת, אלא אפילו בציפורן קטנה. באסלאם הרדיקלי, קדושת אללהו אכבר נקשרה ברצח המונים, בפגיעה ב"כופרים", בגיוס הרוח למלחמות דם; בג'יהאד רצחני שלא מוכן לפשרות גם במחיר המשך סכסוך שפוגע קודם כול בחברה הערבית עצמה.
כל משא ומתן מול הפלסטינים הביא את ישראל לעמוד מולם עם חוזה חתום מול חשבון מוגבל. בשביל החישוב הפשוט הזה לא צריך להיות ביזנס־מן, מספיק להיות תושב ותיק בשכונה קשוחה.
