איי לאב יו טרמינל: פגישה עם הישראלים היפים

לפני ארבעה חודשים בערך שירן התייעצה איתי – כלומר הודיעה – על חופשה בקפריסין. לצאת עם שלושה ילדים לגן שעשועים במרחק 20 מטר מהבית זו חוויה מפוקפקת בשבילי, אז לא בדיוק התלהבתי מהרעיון. הבעתי את התנגדותי הרפה לפרוטוקול, ושירן כמובן עשתה פרצוף מתעניין וסגרה ארבעה לילות בפאפוס. עיר שנקראת כמובן על שם אלפי פאפות שקבעו להם חופשה באי מעל הראש.

באופן כללי אני חולה על נתב"ג: תחושת החופש האינסופית, הראנץ' המשולש בארבע לפנות בוקר, המבטים מלאי הקנאה של עובדי הנמל שהתחילו את השעה השלישית של המשמרת. אבל מתברר שדבר מזה לא שורד בשביל מי שמגיע לנתב"ג עם שלושה ילדים קטנים.

הטיסה שלנו לקפריסין נקבעה לשלוש בצהריים, אז כמו ישראלים טובים ומפוחדים הגענו לנתב"ג בסביבות 11 בבוקר שעון ישראל. יש משהו קסום בשנייה הראשונה שבה אתה נכנס לטרמינל באוגוסט, מביט אל עבר הנחיל האנושי שמתפרש מולך ושואל: "רגע, אז מי נשאר פה?". רק בישראל המדד לכמה טוב במדינה הוא כמה מאיתנו נוסעים לחופשות בחו"ל.

אסון התאומים

התור לביטחון היה ארוך כמו ההרצאה "דברים מעצבנים בתקשורת הישראלית". מיד כשנכנסנו לשדה אמרתי לשירן שתעבור למבט תאומים – זאת אומרת, מבט שמשדר לסביבה ובעיקר לאנשי הביטחון שיש לנו תאומים, קשה לנו גם ככה, אנא חלצו אותנו מהתופת ושאו אותנו אל עבר הארץ המובטחת הלא היא מתחם הדיוטי פרי. לפי כל היגיון, בשלב הזה אני אמור לספר איך זה לא עבד ועמדנו שעות בתור עד שנאלצנו למכור תאום אחד לכנופיית סוחרי איברים מקסיקנים. אבל גבירותיי ורבותיי, מאז מעמד הר סיני לא נראה נס כזה – ואני מדבר על המעמד עם ההתגלות, לא על העגל שדפק את כולנו. כמו בן של סלב במיונים לגלי צה"ל נקטפנו בתוך כמה דקות בידי אשת ביטחון מקסימה.

היא לא הסכימה לקבל שוחד, והעבירה אותנו תיק־תק. אפילו חייכה קצת כששירן ענתה לשאלה "ארזתם לבד" בתשובה הקבועה: "לא, כי הוא בטח יעזור, הפרזיט". אז הודינו לגברת הראשונה של ישראל והמשכנו אל עבר התור הבא. התאומים החלו לפתח רעב, שזה אומר צרחו כמו שהם עושים בכל פעם שהם קצת רעבים. החצופים האלה, בלי שום דחיית סיפוקים. עמדנו בקצה התור ללא מענה אכיל, וכבר דמיינתי איך אני מוכר אחד מהם תמורת פרוסת לחם ואת השני תמורת כמה זיתים. אבל אז – ותגידו שזו הדתה – קרה שוב נס תנ"כי. האנשים לפנינו בתור החליטו לעשות את המעשה הכי לא ישראלי שיש, ולתת לנו לעבור אותם.

שאלתי אם קרה משהו. אולי הם לא מרגישים טוב. אבל הם השיבו שהכול כרגיל, ופשוט נתנו לנו לעבור, עם שני הזאטוטים הצורחים והעולל שתקוע בטלפון. הזיה. אחרי ביקורת דרכונים קצרה, שבמהלכה נדרשו עשר דקות כדי לגרום לשני הזאטוטים להסתכל ישר למצלמה, צלחנו את המשוכה האחרונה והגענו אל הדיוטי פרי. נותרה לנו שעה עד לעלייה למטוס, אז עשינו מה שכל זוג אוהב עושה והתפצלנו. אני לקחתי את הגדול לסיבוב דיוטי שוקולדים, ושירן לקחה את הקטנים לסיבוב קוסמטיקה.

ייאמר לזכות הזאטוט שהוא ממש רצה לחבור לבנים, אבל כדי שלא תיווצר פה חלוקה מגדרית מדי החלטנו להקריבו על מזבח הפמיניזם ושלחנו אותו יחד עם הבנות לכיוון הקרמים. נראה לי שהוא התחבר לכל חומרי האנטי־אייג'ינג, כי בשובו הוא נראה צעיר לגילו (בן שנה, אבל שידר עשרה חודשים גג).

בכריזה הודיעו לנוסעי טיסה 541 ללרנקה שהגייט נפתח לכרטוס, וכמובן התייצבנו ראשונים. האשכנזיות השתלמה, כי אז התחיל הגיהינום. טיסות מנתב"ג מתחלקות לשתיים: טיסות רציניות, וכאלו שלוקחות אותך למטוס באוטובוס מעאפן. מאחר שהטיסה שלנו הייתה אמורה להימשך 40 דקות, פחות מהפקקים בדרך לגן בבוקר, נאלצנו לעלות על האוטובוס המקרטע. בשלב הזה התאומים כבר איבדו סבלנות והחלו לצרוח את עצמם לדעת. העולל בכה גם הוא בלי הפסקה, כי לא הסכמתי לקנות לו בטריות. כן, הוא בגיל שהוא בוכה מכל הסיבות הלא נכונות. בשבוע שעבר הוא בכה שעתיים כי לא הסכמתי איתו שהוא גבוה ממני.

המחלצים

מאחר שמשפחתנו נמצאת במצב שבו אנחנו במיעוט מול כנופיית הילדים, כל יד היא קריטית. בחישוב פשוט: שתי מזוודות, שני תיקים, שלושה ילדים ועגלת תאומים – על ארבע ידיים בלבד. אנחנו בצרות. אבל שוב, נס. זוכרים את טיסת השוקולד? הסרטון על ההיא שצורחת על דייל שימכור לחברה שלה שוקולד כי היא לא ערבייה, זאת שפתחה מהדורות במשך שבוע וגרמה לכולנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו למרות שגם אנחנו יכולים לצאת בהמות? אז אני חושב שחוויתי חוויה מתקנת. בדיעבד אני מצטער שלא צילמתי, כי מי לעזאזל מצלם כשקורה משהו טוב?

אחרי שתי דקות של הסתבכות טוטאלית עם סחיבת המזוודות, קיפול העגלה, הרגעת התאומים ושיקום היחסים עם העולל, הם התחילו להגיע. ישראלית אחת זינקה עלינו ועזרה לנו להכניס את חלקי העגלה לשקית שהכנו מבעוד מועד. ישראלי אחר החליט שאשתו תסתדר עם הילד, והוא יסחוב את העגלה עד למטוס. שלישי עזר לנו ללפף בסלוטייפ את השקית כדי שלא תיפתח. רביעית הציעה בעצמה להחליף איתי מקום בטיסה, לאחר שהגאון שכרטס אותנו שם אותי בנפרד משאר החבורה. בזה אחר זה הגיעו ישראלים יפים שראו שני הורים עייפים, והציעו לעזור כל אחד בדרכו. מישהי אפילו העסיקה את העולל בזמן שכל זה קרה, ואני לא מדבר על טלפון מול העיניים אלא אשכרה שיחקה איתו.

אני לא יודע איך קוראים לאף אחד מכם, כי הייתי עסוק בהרגעת התאומים, אבל אני רוצה לומר תודה. בפעם הבאה שמהדורות החדשות ייפתחו במכות בקלאב הוטל או בצרחות בבורגס, ומיד ידביקו לאירוע את תווית "הישראלי המכוער", אני אזכור אתכם: אנשים שזיהו זוג שטס בפעם הראשונה עם שלושה ילדים ולא יודע איך עושים את זה, ונחלצו לעזור.