כל הקיבוצים הישראליים דומים זה לזה; כל קיבוץ מותקף, טראומטי על פי דרכו. שבילי הבטון והכורכר הלא מושלמים במתכוון, מותאמי האופניים. בתי ילדים שהומרו לגנים, וחדרי הממ"ד הבולטים החוצה – רובם תוספת מאוחרת. המדשאות המרחיקות את תנועת הרכבים למעגל חיצוני. הבתים הצנועים עם המגע האישי־קיבוצי של גינה מטופחת בפשטות אוהבת טבע, ממחזרת לתוכה גלגל עץ, מריצה או קומקום ישן, הופכת אותם לאדנית פורחת. אפילו האופניים המזוהות כל כך עם המפעל הציוני הייחודי הזה, נצבעות מעל החלודה בצבע תכלת. הופכות לפסל סביבתי גדוש נוסטלגיה בידי אלה שעברו מזה זמן לקלנועית. אבל הטראומה אוי הטראומה. לה יש סיפור ייחודי בכל בית ובית, בניר־עוז ובכפר־עזה, בבארי ובעלומים. לכל אחד מהם פרצו קצת אחרת, אבל אצל כולם רצו להשיג את אותו הדבר. שלושה חודשים אחרי, הציפורים חזרו ליישובי מערב הנגב, ואת ריח המוות החריף מחליף כעת ניחוח תפוזים הנושרים בריקבון מהעץ.
חניון המסיבה ברעים שטוף עכשיו ירוק, דשא עשב למינהו מסתיר את עקבות הנמלטים. בשלהי אוקטובר עוד אפשר היה לחבר בין סרטוני ההימלטות לבין הממצאים במקום, אבל מאז את הכול נשאה הרוח ומחקו הגשמים. מקררי הקוקה קולה, על כל הזוועות שעברו עליהם ובתוכם, פונו זה מכבר. החפצים שננטשו כאן ברגע גם הם אינם, במקומם עומד מיצג ההרוגים, מאפשר למבקרים להתחבר לרגע לפנים הצעירות והיפות. בין תמונות החוגגים והחוגגות של מסיבת נובה ההיא, מתאסף כעת מניין מאולתר. ממהר להקדים מנחה לשקיעה מוחלטת. מישהו עם גיטרה וכיפה גדולה שר "אנא בכוח" בקול סדוק, כשאזרחים ולובשי מדים עוברים ומתייחדים לרגע עם רשימת הנרצחים. פה ושם יש כמה נקודות זיכרון אישיות – מישהו שתל עץ לכבוד בתו, אחרים הסתפקו בתמונה וכיתוב.
האדמה מתחילה לשכוח, ונראה לרגע שגם אנחנו. לאט־לאט, מהר מדי, אנחנו חוזרים לדפוסים הישנים שלנו, רק עם אנחה קצת יותר כבדה. הרי הבטחנו להם שנזכור לנצח, והיינו בטוחים שהתמונות והסרטונים לא יצאו לנו לעולם מהראש. אבל הדמנציה ההישרדותית שלנו עובדת אחרת. לא, מה פתאום. לא שכחנו מה קרה. כבר שלושה חודשים שקטעי תמונות עוברים לנו בתודעה כמו סרט נע ברקע קיומנו. ויש לנו סרט צהוב על ידית דלת הרכב, ולפחות פעם ביום אנחנו מקפידים לצקצק: "אויש, זה נורא". אנחנו אפילו מתמידים בשאלת "מה אתך בימים אלה?" ועונים בכבדות: "נו, כמו כולם בתקופה הזו". אל תזלזלו בנו, אנחנו מאלה שקראו בקפדנות את סיפורי הנופלים והחטופים והנעדרים והניצולים; הפנמנו את הפנים ואפילו חלק מהשמות. רק שקצת ניתקנו את הקשר המתבקש ממה שהיה שם אז למה שהולך כאן עכשיו. כי מה קשור עכשיו מלחמה כששנת הלימודים האקדמאית נפתחת, והאמת היא שגם קצת מיצינו את הביחד הזה של ננצח או שלא, כי מה כבר יכול להיות.
בטח, אמרנו שיש לנו סבלנות למלחמה ממושכת, הבנו שהפעם זה באמת הכרחי. רק שבעידן המיקרוגל, "ממושך" זה אירוע שנמתח לזמן ממוצע של שני סבבי לחימה, לא לרבעון ובטח שלא גולש לשנת כספים משתנה. אז עכשיו אנחנו מנרמלים חזרה את אופציית הסבבים ואת הירי הבלתי פוסק. אנחנו קוראים לאלופי הקונספציה במיל' "איפכא מסתברא", וממנים אותם ל"ועדת בדיקה חיצונית". אנחנו מקימים חומת מיגון חדשה שתסתיר את האמת מהתושבים השבים, ומתחילים לשאול אם שווה לנו בכלל לחסל את מנהרות האויב כשזה עולה לנו בחיי לוחמים. אנחנו מקשיבים בסבלנות בלתי נסבלת לאלה באולפן שלא מזמן קראו למחוק את עזה, שהצהירו שחייבים להכריע ואסור לחיות באשליות, כשפתאום הם מסבירים לנו בדידקטיות עיקשת שבעצם אי אפשר להכריע, ואם רק נתפשר ונשחרר ונוותר הומניטרית, נוכל לחזור לחיות באשליות. ובלי שנרגיש, ואולי קצת כן, מעבירים לנו את הרולטה הרוסית של רצחנות חמאס מלוחמינו הגיבורים בעזה אל המעטפת האזרחית. אתם יודעים, אותו צעד שהם עצמם קראו לו "הפקרה".
מנה מדודה של זוועה
למען האמת, מדובר בתסריט ידוע מראש. הרי כבר היינו בסרט הזה פעם, ואנחנו מכירים את הסוף. זה מתחיל במלחמת מגן עם תמיכה רחבה מקצה לקצה – אז בצפון, היום בדרום. אפילו פעילי השלום האוטומטיים מרכינים לרגע ראש. ואז מתחילות ההפצצות, ושאלת המידתיות. אחריהן מגיעה הכניסה הקרקעית הבלתי נמנעת, שפותחת דיון בנוגע לאי־הימנעותה. שעון החול הבינלאומי מתקתק ברקע, כשכאן בתוכנו יהיו מי שיהפכו למאיצי גרגירים. ואז מגיע השלב המכונה שלישי, שעניינו הסגת כוחות והסתפקות במשימות נקודתיות של טובי לוחמינו. וכך, מה שנפתח בעמידה עורפית איתנה הופך לאירוע שנוי במחלוקת. כזה שמייצר סרטי מחאה והפגנות תלושות מציאות, משנות השבעים. תקלת מלחמה אחת שתמותג כאסון לאומי תוליד ארבע אימהות חדשות, עד שלבסוף תגיע הנסיגה הגדולה.
אבל אולי־אולי אפשר עוד לשנות את השתלשלות האירועים הללו, ולדאוג שהפעם סרט ההמשך יסתיים בצורה שונה. אולי הפעם נטפל בשיטיון הלאומי־מסורתי הזה בעזרת מנה יומית של תיעוד אירועי השבעה באוקטובר ברשתות ובמהדורה. לא צריך את הגרסה המלאה והמזעזעת, אפשר להסתפק במקבץ סרטוני טיקטוק של האויב בשעת פריצת הגדר, ובחגיגות של תושבי עזה שבאו בעקבותיה. אפשר לשדר מחדש את נפילת תחנת המשטרה בשדרות, ואת דמעות הזעם והתסכול של דני קושמרו בשידורי הימים הראשונים.
כי האמת צריכה להיאמר: לכאב הנורא שמלווה את נפילת גיבורי צה"ל ואת הפציעות הקשות, יש הקשר. זה נורא, זה קשה, אבל בשורה התחתונה זה או לסכן חיילים חמושים, או לסכן אזרחים עם סכיני מטבח ותרסיס פלפל. אלה ואלה הבנים והבנות שלנו, אבל מדינה ריבונית – פטריוטית ואמיצה ככל שתהא – שמה את לוחמיה בקו המגן. וההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, ואת זה אסור למנוע מגיבורי ישראל הנחושים והנכונים להכרעה. ראוי לה לשגרה שתשוב לחיינו, טוב שיקטפו התפוזים בעתם מהעץ. אבל גם כשהחיטה צומחת שוב, את העשבים השוטים של הקונספציה הישנה והרעה שהביאתנו עד הלום מוכרחים לעקור מהשורש. לא לאפשר להם להמשיך ולשבש את צמיחת עצמאותנו, עד לניצחון.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
