1. למה אני לא יודעת ערבית?
בעודי חוזרת מכפר־סבא, דרך שאני עושה לפחות פעמיים בשבוע כשעיניי משוטטות על כבישי הארץ, נופיה ותמרוריה, שמתי לב לשילוט הרב המציין את מחוז חפצי.
במאמר מוסגר אציין שאת מחוז חפצי ממש, חוות־גלעד, כמובן שלא ניתן למצוא בשילוט התעבורתי. אבל לכיוון הכללי, שהוא קדומים או יצהר, יש שילוט לא קטן לאורך רוב הדרך.
כל שלט כזה מפרסם את שם היישוב הנתון בשלוש שפות: עברית, אנגלית, ערבית.
ספרתי, עד הבית שלי שמונה פעמים שילוט המפנה לקדומים.
איך יתכן, במהלך כל השנים האלו בהם אני נוסעת בכביש הזה, קוראת את השלט הזה ומודעת לגמרי לקיומו החזותי, שמעולם לא נצרתי בראשי את התבנית הערבית למילה "קדומים".
עד כמה השפה הזו מודחקת אצלי שאפילו כעת, אחרי התרגול של היום עם המילה "קדומים" בערבית, אין לי מושג איך היא נרשמת (או מצוירת) באותיות ערביות?
השאלה הזו יכולה להסתעף לאלף כיוונים. החל בחינוך שקיבלתי וכלה בסלידה ובכעס התרבותי שלי כלפי השפה הזו כאילו היא האויב. בשורה התחתונה, הרבה לפני האינטלקטואל או הסקרנות הטבעית שזנחתי בעניין, מדובר בכשל אסטרטגי קיצוני שאני כעת מרגישה צורך לעשות לגביו חשבון נפש ובאופן מעשי לסיים עם הבושה הזו. לשבת וללמוד את שפתם של מי שמנסה להרוג אותי ולהרחיק אותי מביתי, ולא ייחסתי לו חשיבות פיזית בחיי.
2. למה אני מסתובבת עם תחושה תבוסתנית בנוגע למלחמה?
כבר יותר משלושה חודשים, אנחנו נמצאים בתוך לחימה עזה (סטיגידיש), גובים קרבן ומחיר גדול וחשוב מהאויב שהמיט עלינו חורבן ואסון, ומשלמים מחיר כואב ומדמם מדי יום ביומו.
רק בסביבתי הקרובה, יש למעלה מחמש נשים שהאיש שלהן לא חזר הביתה – יותר מקפיצה פה וקפיצה שם – מזה שלושה חודשים. פגשתי מעל מאה אלמנות טריות ומשפחות שכולות חדשות בחודשים האחרונים. ואני תוהה, באיזו זכות אני היושבת לי על ספתי הנוחה, עם שמיכה חמימה המכסה את רגליי וכוס מים חמים עם שני פלחי לימון ועלה נענע, מעיזה ברוב מעלותיי הרבות להתיימר להבין משהו ממה שמתרחש כאן. לחלק ציונים האם כך או לא כך נכון להילחם, האם ראוי או לא שנעבור לשלב הבא של הלחימה. מצקצקת בלשוני על כל מטח שעדיין נורה או על הכישלון של לוחמינו שטרם חזרו עם חטופינו ארוזים בצלופן מרשרש, ועם ראשו של מוחמד דף וסינוואר בתוך פגז עליו חרוט "ניצחנו".
"באיזו זכות אני היושבת לי על ספתי הנוחה, מעיזה ברוב מעלותיי להתיימר להבין משהו ממה שמתרחש. לחלק ציונים האם כך או לא כך נכון להילחם, האם ראוי או לא שנעבור לשלב הבא"
באיזו זכות אני מעיזה לייחס לאותם גיבורים שהקריבו ומקריבים יום יום את חייהם למעני, את האפשרות שהם לא יודעים מה הם עושים, ולהסתובב בתחושה שהם לא מתנהלים נכון, מבלי להיות מחויבת לספק הסבר או איזו פרקטיקה איך לפעול אחרת.
עוד לא פתרתי את זה אבל אני סבורה שיש כאן כשל תודעתי גדול, שיש לי אחריות עליו. נכון, הובסנו, אבל מאז, אנחנו מנצחים ונמשיך לנצח עוד ועוד. אני לא לגמרי יודעת מה המשמעות של זה אבל בוודאות, גם אם מחר בבוקר יחזרו עוד כוחות רבים הביתה והלחימה תתבצע בדרך אחרת, עדיין ידינו על העליונה והעם שלי הוא זה שיישא את נס הניצחון.
3. איך יתכן שלמרות המעקב הקרוב שלי, למרות הרצון שלי להיות מעורבת, קשובה, חוקרת ולומדת את המצב – טרם גיבשתי איזשהו רעיון לגבי מה יקרה "ביום שאחרי"?
הרי לומר מה לא כבר שמענו. ובהחלט, התחברתי מאוד. לא תהיה רשות פלסטינית שתשלוט ברצועה. אוקי, מובן ומתקבל לגמרי על הדעת. אבל… מה כן?
התיישבות? ברור שאני בעד, אבל, אפילו אם הייתה זו תכנית ריאלית של מישהו מהוגיה, לרגע אחד לא הצלחתי להבין איפה התכנית המעשית של הרעיון הזה. אפילו אם מדובר בפרקטיקה שתפקידה לשפר את הביטחון בעוטף, טרם ראיתי התייחסות למה שעומד לקרות עם הפליטים הפלסטינים שגם אם נעצום עיניים חזק חזק עדיין נגלה שלא הצלחנו להעלים אותם מעל פני האדמה. הם עדיין בדיוק באותו המקום, וככל שנתעלם מזה או שלא נשכיל לייצר לכך פתרון, כך כל תכליתה של המלחמה ימשיך להיראות כמערכת שווא.
עדין לא נתקלתי במישהו מנבחרינו, מישהו שמודע לסמכות שברשותו, שהגיע עם תכנית, קבלן, ואופן ביצוע של המחר ברצועת עזה.
אני מתרשמת שהשאלות האלו נותרות פתוחות אצל לא מעט אנשים, ומבינה, במקביל לכתיבה הזו, שאכן הוגים רבים וטובים עמלים על יצירת בסיס עתידי כלשהו אתו אפשר יהיה לקבל התחלה של תמונת ניצחון.
כי זה מגיע לנו. ויותר מכל, מגיע לגיבורים שלנו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
