זה אף פעם לא קל לעזוב הכול באמצע החיים ולהגר לארץ אחרת, גם אם זו "עלייה" לארץ ישראל. אבל קרייג קדיש ואשתו קייטי קיבלו את ההחלטה לפני שנתיים. הם עזבו בית, משפחה וחיים נוחים בדרום־אפריקה, והחליטו שהעתיד שלהם נמצא בישראל. קרייג, איש עסקים המתמחה בתעשיית הפינטק, הוא נכס אמיתי לכל מי שחולם על כניסה ליבשת אפריקה. קייטי היא מורה לאנגלית, ופעמיים בשבוע היא מקדישה מזמנה ללמד ילדים המצויים באשפוז מתמשך בבית החולים שיבא. "כן, יש געגועים", מודה קרייג, אבל הוא ממש לא מביט לאחור. הסדק נפער מזמן, הוא אומר. עוד בימיו כסטודנט, כאשר הוא וחבריו באוניברסיטה מצאו עצמם בעימותים בין מוסלמים רדיקלים לאפריקנרים ניאו־נאצים. "והיו לא מעט כאלו", הוא זוכר. "נאלצנו ללמוד להגן על עצמנו".
אבל נקודת השבר הטרייה מבחינתו היא ההחלטה של ממשלת דרום־אפריקה לקחת את מדינת ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג באשמת ג'נוסייד. "אני רחוק מלהיות מופתע", הוא אומר, "הקרקע רוחשת. בקרב רבים מחברי הקהילה היהודית בדרום־אפריקה יש כבר זמן רב תחושה של חוסר ביטחון. בבתי הכנסת בקייפטאון וביוהנסבורג יש אומנם אבטחה משטרתית, אבל החשש הוא שברגע האמת אי אפשר יהיה לסמוך על השוטרים. הם אפילו יהיו מסוגלים לפנות נגדנו".
קרייג מתאר אווירה רעילה. "זוכרים לנו את התמיכה של מדינת ישראל במשטר האפרטהייד, אבל לא זוכרים את כל הפעילים היהודים, כמו ג'ו סלובו ורוני קסרילס, שתמכו בנלסון מנדלה. יש גם תחושה של בגידה ענקית מצד הנשיא הנוכחי, סיריל רמפוזה, שלא היה מגיע לאן שהגיע אלמלא הסיוע המסיבי של יהודי דרום־אפריקה והתמיכה בו בראשית דרכו. הסנטימנט השלילי נגדנו כיהודים מתגלה בכל מיני הזדמנויות. למשל כשהולכים להוציא רישיון או דרכון. היו דברים כאלה עוד לפני המלחמה בעזה, אבל עכשיו התחושה היא שהקהילה היהודית במדינה יושבת על פצצת זמן".
זו קהילה גדולה למדי, כ־60 אלף איש. רובה הגדול ציוני ופרו־ישראלי מובהק. יש אומנם בקהילה גם קבוצות שמאל קיצוני שתומכות בממשלה המקומית, כולל בהחלטה לקחת את מדינת ישראל להאג, אבל זה ממש מיעוט שבמיעוט. "עד לא מזמן היה טפטוף קבוע של עזיבה", מדווח קרייג, "אבל לאחרונה החשש תפס תאוצה של ממש. אני כל הזמן מקבל טלפונים. אנשים לא מאמינים לתקשורת בדרום־אפריקה ורוצים לדעת מכלי ראשון מה קורה כאן. ואני שומע חששות ברורים. כל אדם שני שאני מדבר איתו אומר שאולי הגיע זמן עלייה".
התחושות האישיות שמתאר קרייג מתכתבות היטב עם התמונה הגיאו־פוליטית הגדולה. דרא"פ הופכת במהירות לחלק בלתי נפרד מגוש המדינות העוינות לישראל ולמערב. סר מייקל אליס, התובע הכללי לשעבר של בריטניה וכיום חבר פרלמנט מטעם המפלגה השמרנית, אמר השבוע בדיון בפרלמנט הבריטי כי "הניסיון של דרום־אפריקה לקחת את ישראל להאג הוא להטוט פוליטי מסוכן וחסר בסיס". דרום־אפריקה, הזהיר, "נעה לכיוון איראן, תומכת בחמאס, ונמצאת בסכנה להפוך לפרוקסי של טרור".
מילים כדורבנות, וסר אליס כנראה לא מגזים. זה לא רק החיבור הנואל שעושה דרום־אפריקה בין היסטוריית המלחמה באפרטהייד למדינת ישראל העכשווית, זה גם אימוץ הנרטיב שמובילים הארגונים הפרו־פלסטיניים, נרטיב שחדר לאוניברסיטאות העילית במערב ומייצר כעת את קפיצת הענק בגילויי אנטישמיות ברחבי העולם. לפיו, ישראל היא מדינה קולוניאליסטית שהשתלטה על אדמת פלסטין ואין לה זכות קיום. או כפי שאמרה לאחרונה שרת החוץ של דרום־אפריקה בשיחת טלפון לבבית עם איסמעיל הנייה, לישראל גם אין זכות להגן על עצמה. ואם לאחרונה נחשף חלקם של המיליארדים שהזרימה קטאר לאוניברסיטאות העילית בהתפתחות המסוכנת הזו, הרי כעת, עם הפנייה להאג, עולה על פני השטח גם הפן הדרום־אפריקאי של התופעה.
בשם הסב
אפשר למנות סיבות רבות כיצד קרה שישראל מוצאת את עצמה מובלת להאג על ידי דרום־אפריקה, אבל בניתוח כולל עולים על פני השטח שני מרכיבים שתפסו תאוצה בחצי השנה האחרונה: היחסים המתהדקים בין ממשלת דרום־אפריקה לאיראן, וכניסתה של דרום־אפריקה לקבוצת מדינות ה־BRICS. מרכיב שלישי ומפתיע אך כנראה לא פחות קריטי, הוא היחסים המלבלבים של דרא"פ עם קטאר, שתפסו תאוצה מאז פרוץ המלחמה בעזה.
אבל הבה נצעד שלב שלב.
ביוני האחרון צצו ברחבי פרטוריה, בירת דרום־אפריקה, שלטי ענק מוזרים. בשלטים, בין תמונתו של נלסון מנדלה לזו של חומייני, ניצבה במלוא הדרה תמונה של מסגד אל־אקצה, עם הכיתוב: "יום קודס הבינלאומי הוא יומם של כל המדוכאים בדרכם לעמוד מול היוהרה העולמית". על השלטים הייתה חתומה קבוצה בשם "אפריקה פור פלסטיין", שצמחה מתוך תנועת ה־BDS. בראש הקבוצה עומד מנדלה מנדלה, נכדו של אבי האומה נלסון מנדלה, שהוא גם דמות בכירה ב־ANC, המפלגה השלטת בדרום־אפריקה, שצמחה מתוך תנועת השחרור של נלסון הסב.
חודשיים לאחר מכן, באוגוסט 2023, חתמו איראן ודרום־אפריקה על הסכם שיתוף פעולה נרחב. בהצהרה שפרסם משרד החוץ האיראני הודגש הצורך בשיתוף פעולה כלכלי ופוליטי בין שתי המדינות. ואז בקפיצה מהירה, שלושה שבועות אחר כך, כבר אירחה דרום־אפריקה את כנס מדינות ה־BRICS. איראן שואפת להצטרף לקבוצה הזו, הכוללת את ברזיל, רוסיה, הודו, סין והמצטרפת הטרייה דרום־אפריקה, בניסיון להתגבר על משטר הסנקציות ולחבור לכלכלות מתפתחות של מדינות גדולות וחשובות הנתפסות כאלטרנטיבה להגמוניה המערבית. איראן צפויה להרוויח בענק אם וכאשר תיפתח לה הדלת למדינות ה־BRICS. ואכן, בטהרן לא חוסכים במאמצים מכל כיוון אפשרי. הם חושבים לא רק על ההיבט הכלכלי, אלא גם כדרך נוספת לרתום את דרום־אפריקה כפרוקסי למלחמה בישראל. הכלי המרכזי שאיראן רותמת בדרך לשם הוא ההיסטוריה של דרא"פ והמאבק באפרטהייד, ולא במקרה המסלול עובר דרך נכדו של נלסון מנדלה.
במקביל לערוץ הדיפלומטי והגיאופוליטי, שכלל חתימה על הסכם שיתוף פעולה פוליטי וכלכלי בין איראן לדרום־אפריקה, האיראנים גם הזמינו לטהרן את מנדלה הנכד, האיש שעומד מאחורי שלטי החוצות בפרטוריה, והעניקו לו את הפרס האסלאמי לזכויות אדם. בטקס התפייט הנכד על זכרו של הסב ועל התמיכה וההשראה שהעניקו לו האיראנים בעת שבתו בכלא. השיא, אמר, הייתה המהפכה האסלאמית ב־1979, בהנהגתו של האימאם חומייני, "שמייצגת את תבוסת האימפריאליזם המודרני". החיבור הזה, בין הערוץ הפורמלי לערוץ הסנטימנטלי, מסכם כנראה היטב את הטכניקה האיראנית בדרך להפוך את דרום־אפריקה לנדבך נוסף בשיטת השלוחים האיראנית. הלורד מייקל אליס היה כנראה מדויק מאוד באבחנה שלו השבוע בפרלמנט הבריטי, שלפיה דרום־אפריקה מצויה בסכנה להפוך לפרוקסי של טרור.
קרייג קדיש, שעלה לישראל מדרא"פ: "בקהילה היהודית יש תחושה של בגידה מצד הנשיא רמפוזה, שלא היה מגיע לאן שהגיע אלמלא הסיוע המסיבי של יהודי דרום אפריקה והתמיכה בו בראשית דרכו"
השלב הבא הגיע לאחר טבח 7 באוקטובר. העולם גינה והזדעזע, אבל מהר מאוד התהפכו היוצרות. ישראל הואשמה כי הביאה את הטבח על עצמה. בממשלת דרום־אפריקה לא רק שלא מיהרו לגנות את הטבח, הם גינו את ישראל על יציאתה למלחמה בעזה שאלפי פלסטינים מצאו בה את מותם. פחות מעשרה ימים אחרי הטבח בעוטף כבר קיימה שרת החוץ של דרום־אפריקה, נאלדי פנדור, שיחת טלפון עם מנהיג חמאס איסמאעיל הנייה. בקהילה היהודית במדינה הזדעזעו וראו בעצם השיחה הזו תמיכה בחמאס. פנדור טענה שהיא רק הביעה הזדהות עם סבלו של העם הפלסטיני.
האירועים רדפו זה את זה. בראשית נובמבר החליט הפרלמנט של דרום־אפריקה לסגור את השגרירות בישראל ולהשעות את היחסים הדיפלומטיים. מי שנשא את הדגל היה שוב הנכד של מנדלה. משם הדרך הייתה קצרה לפנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג. לא ברור איך בדיוק התנהלו הדברים, האם הרעיון נולד בפרטוריה או שמא בטהרן. ואולי בכלל בדוחא, שם יושבת הנהגת חמאס העליונה, הניזונה מעצותיהם המלומדות של טובי המוחות בקטאר שהתחנכו במיטב אוניברסיטאות המערב. אבל ככל הנראה יש לפחות ארגון אחד שהיה שותף לגלגול היוזמה, ארגון Lawyers for Palestinian human rights, היושב בלונדון.
במקביל הגיע הרעיון לממשלת דרום־אפריקה. מי שהעלתה את הנושא הייתה השרה קומבודזו נצווני, המשמשת כשרה זוטרה במשרד הנשיאות ומי שניהלה את מסע הבחירות של הנשיא סיריל רמפוזה. לא חלפו שבועיים והרעיון הבשיל במלוא הדרו, הן מבחינת העיתוי הן מבחינת המיקום. ב־17 בנובמבר, במהלך ביקורו של רמפוזה בדוחא בירת קטאר, נהגתה המילה ג'נוסייד. עזה, אמר הנשיא לעיתונאים שסיקרו את ביקורו, הפכה למחנה ריכוז ענק שמתרחשת בו השמדת עם, ג'נוסייד.
באמירה הזו לא היה שום דבר ספונטני. הכול היה מתוכנן ומתואם מראש. בטקסט שפרסם שגריר קטאר בדרום־אפריקה נכתב יומיים מראש כי הביקור מתרחש "כאשר העם הפלסטיני בעזה נתון לסכנת ג'נוסייד", וצוין כי "דרום־אפריקה נמנית עם המדינות הבודדות המשמיעות את קולן נגד הפרות זכויות האדם שמבצעת ישראל, סגרה במחאה את שגרירותה בישראל". בהודעה שהוציא השגריר היו עוד כמה פרטים מעניינים, בהם תיאור של היקף שיתוף הפעולה הכלכלי בין דרא"פ לקטאר, העומד על 3.5 מיליארד דולר ומזכיר מאוד במבנהו ובמהותו את שורת ההסכמים הכלכליים עם איראן. שיתוף הפעולה הזה נמצא רגע לפני קפיצת ענק בעקבות כניסתה של חברת קטאר אנרג'י לדרום־אפריקה, לפיתוח שדה גז ענק באגן אוטניקואה. לא חלפו שבועיים, והקו החם של קשרי דרא"פ־חמאס בהשראה איראנית קיבל חיזוק נוסף. בראשית דצמבר כבר נחתה במדינה משלחת בכירים של חמאס ובראשה חאלד קדומי, נציג חמאס באיראן. את פניהם קיבל, כמובן, מנדלה מנדלה.
התלכדות חזיתות
בשורה התחתונה, בזמן שישראל הייתה עסוקה במלחמה בעזה, בעוד חיזבאללה מלבה את האש בגבול הצפון, ובכירים ישראלים נוסעים הלוך־חזור לקטאר בניסיון לייצר עסקה לשחרור החטופים, בטהרן ובדוחא עבדו בשיתוף פעולה עם חמאס כדי לייצר את המלכודת שתוביל את ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג.
זה לא שיש בהכרח שת"פ מתוכנן ומושכל בין טהרן לדוחא; אין שום צורך להניח כאילו יש קונספירציה כזו. די להבין שזה חלק ממה שמכונה "התלכדות החזיתות". ואם לפני כחודש אמר שר הביטחון יואב גלנט שישראל פעלה עד כה בשש מתוך שבע חזיתות – עזה, לבנון, סוריה, יו"ש, עיראק, תימן ואיראן – הרי שכעת נפתחה בהאג חזית שמינית מול ישראל. בפרפראזה על ההגדרה הקלאסית של קרל פון־קלאוזביץ, שלפיה "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים", אפשר לומר שהחזית המדינית הזו היא "המשך המלחמה באמצעים אחרים".
החזית המשפטית שנפתחה מול ישראל היא לא פחות קשה, ובמובנים מסוימים אף יותר, מהמלחמה בשדה הקרב הממשי. ישראל תזדקק בקרוב למיטב המוחות המשפטיים ולהגנה של ידידיה בזירה הזו. ויש לה לא מעט ידידים כאלה. בשבוע שעבר ביקרה כאן משלחת של חברי פרלמנט מאירופה ומבריטניה בסיוע ארגון אלנט, העוסק בחיזוק הקשרים בין אירופה לישראל. בין המבקרים, שסיירו בעוטף ונפגשו עם משפחות החטופים, היו גם הלורד סטיוארט פולאק, ידיד ישראל גדול, ולורד קן מקדונלד, מי שהקים את היחידה ללוחמה בטרור במשרד הפנים הבריטי בתקופת טוני בלייר.
"לישראל", אמר לי הלורד מקדונלד, "יש זכות להגנה עצמית. והגנה עצמית על פי החוק הבינלאומי משמעה הפעלת כוח סביר ומידתי. אלו שני עקרונות בסיסיים. אך מה המשמעות של 'סביר ומידתי' בהקשר של טבח 7 באוקטובר? רק אם השופטים בבית הדין הבינלאומי ייחשפו לרמת האיום על ישראל כפי שנחשפה לעינינו בסיור בעוטף, ויבינו מה שאנחנו ראינו והבנו בסיורינו ביישובי ובקיבוצי הדרום הישראלי, הם ישכילו להבין את חומרתו. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את המשך קיומו של חמאס. עליה להרוס את יכולתו של חמאס להרוס את ישראל. שום מדינה לא תקבל מה שקרה למדינת ישראל, או תסכים שכוח כזה ישכון על גבולה.
"על השופטים", המשיך הלורד מקדונלד, "להבין את דרכי הלחימה של חמאס ואת היטמעותו באוכלוסייה האזרחית, בתוך בתי חולים, בתי ספר, עסקים ובתים פרטיים. זו אסטרטגיה ברוטלית ובלתי אנושית בעליל, שפוגעת בעם הפלסטיני ומייצרת דילמה בלתי נסבלת עבור מדינת ישראל, כי זה אומר שהדרך היחידה להביס את חמאס היא על ידי הרס אזרחי. זהו מצב ייחודי ונסיבות יוצאות דופן שהעולם עדיין לא מבין, אפילו לא האמריקנים. על השופטים להיות זהירים מאוד במסקנותיהם ולקחת בחשבון את כל הפקטורים האפשריים. אין פה פתרונות פשוטים, זה מצב חריג מאוד שדורש הרבה מחשבה. ההבנה הזו חיונית לצורך השמירה על אמינותו של בית הדין הבינלאומי בהאג. אחרת", מזהיר הלורד מקדונלד, "הפסיקה עצמה עלולה להוות פגיעה בחוק הבינלאומי".
