קיבלנו את המשימה, בנינו לחוות תוכניות הגנה, שלחנו לוחמים לאבטח אותן, ובתוך המולת העשייה הבנתי שהחוות הללו הן העתיד שלנו. הן האירוע המעניין ביותר שקורה כרגע ביהודה ושומרון, בעיקר מכיוון שהן ערובה להבטחת ריבונותה והתפתחותה של ישראל באזורי לב הארץ.
כתבתי פה פעם שהמשנה של ז'בוטינסקי, שבהשראתה פועל נתניהו, לוקה בחוסר מהותי. ז'בוטינסקי העמיד את המדיניות הציבורית שלו על שני אדנים: מדיניות "קיר הברזל" במאבק עם הפלסטינים, ועבודה דיפלומטית להשגת תמיכה בינלאומית. מפעל ההתיישבות ביו"ש הציב את הרגל השלישית החסרה: הקרקע, או מה שהמדרש מכנה "דירה בתחתונים". כי לדיפלומטיה ולביטחון אין משמעות בלי אחיזה בקרקע.
80 החוות החקלאיות הפזורות ביו"ש שומרות על אלפי דונמים של קרקעות מדינה ומצילות אותן מפלישה פלסטינית בלתי חוקית. הצמיחה שלהן קריטית לא רק כפוטנציאל ההתפתחות המרכזי של ההתיישבות, ולא רק כמענה עתידי חיוני למצוקת הדיור הגואה, אלא גם ובעיקר כערובה לשמירה על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. בהקשר הזה, טבח שמחת תורה הזכיר לנו את מה ששכחנו: צה"ל נמצא היכן שההתיישבות נמצאת. כשאין התיישבות אין נוכחות רציפה של צה"ל. כשאין התיישבות אין כיסוח דשא צה"לי יומיומי בשדות הטרור. רצועת עזה וצפון השומרון הזכירו לנו שכשהבור ריק ואין בו מים, נחשים ועקרבים ממלאים אותו. לאור זאת, להקמת יישובים חדשים ביו"ש יש ערך ביטחוני לאומי שאיננו נופל מזה שמספקת רכישת טייסת מסוקי קרב או צוללת נוספת.
חלק מתקציב הביטחון
התובנה הזו חשובה מאוד לוויכוח שהתלהט השבוע על הכספים הקואליציוניים ועל משרדי ממשלה מיותרים שהאוצר מבקש לסגור. ניהול המלחמה הקשה בצפון ובדרום דורש משאבים עצומים, ואין ספק שהמדינה חייבת להדק את החגורה ולדכא את התיאבון של המגזרים השונים לתקציבים ייעודיים. לא הגיוני שהחרדים יפטירו כדאשתקד ולא ישלמו את חלקם, אם לא בדם אז בדמים, ולא הגיוני גם שהציונות הדתית לא תוותר על חלק מהתקציבים המגזריים שלה.
בהקשר הזה צריך לומר דבר אחד ברור: משרד ההתיישבות של אורית סטרוק איננו משרד "מגזרי". התקציב הלא מספק בעליל שלו צריך לקבל הכרה כחלק בלתי נפרד מתקציב הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות, עם מנהלת ההתיישבות הפועלת תחת השר סמוטריץ', הם שני הגופים הממשלתיים היחידים שדואגים לעתיד הקרקע ביהודה ושומרון, זו שבלעדיה אין לנו שום ערובה שמה שקרה בעזה לא יחזור על עצמו במרכז הארץ. זה לא אינטרס מגזרי, זהו אינטרס לאומי.
המשרד של סטרוק הוא הגורם הממשלתי הראשון שהתחיל לחשוב בצורה רחבה על נושא המאבק על שטחי C ולטפל בו
הרשות הפלסטינית מבינה את זה, ולכן היא משקיעה משאבים אינסופיים בבנייה בלתי חוקית בשטחי C לשם השתלטות על הקרקע. קחו לדוגמה את כביש תקוע־ירושלים: במרחק מאתיים מטר ממחסום מזמוריה מוקמים על הכביש מגדלי ענק פלסטיניים, ואין פוצה פה ומצפצף. בתוך שנים ספורות הכביש הזה יהפוך לתואם חווארה, ומערכת הביטחון תשבור את הראש היכן להקים כביש עוקף לחווארה שהיא יצרה במו ידיה.
לאורך השנים, המערכה על עתיד שטחי C התנהלה במעמד צד אחד. ראש ממשלת הרשות מוחמד אשתייה מימן את תוכנית ההשתלטות בתקציבי עתק, כשמולו עמדו חוואים, מתיישבים וראשי רשויות בלי גיבוי של שום מערכה מדינתית. ישראל כמדינה כלל לא הייתה על המגרש. משרד ההתיישבות של סטרוק הוא הגורם הממשלתי הראשון שהתחיל לחשוב על הנושא בצורה רחבה ולטפל בו. המשרד הכפיל את תקציב פקחי הבנייה שאמורים לדווח למנהל האזרחי ולצה"ל לשם ביצוע עבודות אכיפה. פעילות האכיפה רחוקה מאוד מלהספיק: הפקחים זקוקים לכוחות אכיפה הכפופים למנהל האזרחי, והיקף הכוחות הללו הוא טיפה בים, אולם זוהי התחלה של התייחסות ממשלתית.
"סור מרע" הוא חלק אחד; החלק החשוב יותר הוא "עשה טוב". קשה מאוד לשמור על אתרי התיישבות צעירה בלי תאורה היקפית, רכב ביטחון, רחפן ואמצעי גילוי נוספים. הרכיבים הללו דורשים משאבים שהמדינה חייבת להעמיד, ומשרד ההתיישבות הוא היחיד המספק את כל אלה.
ויש גם היבט משפטי: מכיוון שביהודה ושומרון הכול עובד עקום והפוך, והחוות אינן מוכרות כנקודות התיישבות אף שהן יושבות על קרקעות מדינה, היועמ"שית מתירה לספק להן רק רכיבי ביטחון נתיקים. עם רחפנים וכלי רכב אין בעיה, אבל עמודי תאורה צריכים להיות מקובעים לקוביות בטון שאפשר לנייד. אם צריך להקים קול זעקה זה לא על קיומו של המשרד אלא על התקציב הזעום המושקע בתחום: 40 מיליוני שקלים בשנה לפעילות שתקבע את עתידנו בארץ הזו הם סכום לא מספיק בעליל.
חוץ מהטיפול בחוות החקלאיות ובייישובים הלא מוכרים ביו"ש, משרד ההתיישבות כולל אגף המתכלל את שיקום יישובי העוטף וגבול הצפון (עם מנהלת תקומה), מטיפול באתרים הזמניים של המפונים ועד לליווי קהילתי ובניית תוכניות שיקום למפונים. מעבר לזה, המשרד עוסק במה שבצבא מכנים "בניין הכוח": המכינות, הגרעינים המשימתיים, השירות הלאומי והאזרחי.
כשהכול אסור הכול מותר
את הפעילות של סטרוק משלימה מנהלת ההתיישבות הפועלת תחת השר סמוטריץ'. כזכור, לאחר הקמת הממשלה הייתה תקופה של מתיחות גדולה בין השרים סמוטריץ' וגלנט סביב מימוש ההסכם הקואליציוני. בסופה הוחלט כי כלל הפעילות האזרחית של המנהל האזרחי תעבור לידי מנהלת ההתיישבות במשרד הביטחון.
המהלך החשוב ביותר שנעשה מאז היה חידוש המאמץ הלאומי להכרזה על קרקעות מדינה באיו"ש, לאחר שנים ארוכות שבהן הוקפא הפרויקט שהשיקה בכירת הפרקליטות המנוחה פליאה אלבק. במשך השנים הללו כמעט לא נעשו הכרזות חדשות, ורוב העבודה של המנהל הושקעה ב"צוות קו כחול", שעליו פרסמנו פה תחקיר גדול. בהנחיית יועמ"ש איו"ש, הצוות בחן קווים כחולים קיימים וצמצם אותם בעילות משפטיות תמוהות ונטולות בסיס. אנשים שחתמו על טופס "בר רשות", לקחו משכנתא וקנו בית לפני עשרים שנה, קמו בבוקר וגילו שהבית שלהם "לא חוקי". במקום לבסס את אחיזת המדינה בקרקע, הצוות בעיקר כרסם בה.
מנהלת ההתיישבות הובילה מהלך אסטרטגי, שבמרכזו העברת הייעוץ המשפטי מיועמ"ש איו"ש ליועץ המשפטי של משרד הביטחון. בניגוד ליועמ"שים הצבאיים – רובם צעירים בוגרי עתודה אקדמית, עם הבנה דלה מאוד בחוק, בפסיקה ובצרכים ההתיישבותיים – הפרקליטים במשרד הביטחון הם בעלי מקצוע מבוגרים ומנוסים, המסוגלים למצוא פתרונות ולא רק להצביע על בעיות. המנהלת מצויה בעיצומו של הליך להרחבת התקנים וגיוס בעלי מקצוע – מפענחים ופרקליטים – כדי להפוך לגוף רלוונטי, המסוגל לייצר תפוקות בדמות ביצוע סקרים והכרזה על אדמות מדינה.
לתהליך הזה יש חשיבות עצומה, גם כלפי ההתיישבות וגם כלפי המדינה: כשקרקעות נשארות לנצח במעמד "קרקעות סקר" ואין הכרזות, אז "הכול אסור". וכשהכול אסור הכול מותר. אם אין שום דרך חוקית להרחיב את ההתיישבות, איש הישר בעיניו יעשה. המתנחלים מוקעים כפורעי חוק, וחורשי דיבתה של הארץ משחירים אותם בטריבונלים בינלאומיים כגוזלי קרקעות פרטיות.
שנים שאנחנו צועקים על האנומליה בבג"ץ, שקבע כי כל קרקע שלא הוכרזה כקרקע מדינה מוגדרת כקרקע פרטית, גם אם אין לה שום בעלים. אבל אין שום סיבה שקרקע תישאר במעמד "סקר" במשך ארבעים שנה. אפשר להמשיך להילחם בבג"ץ, ואפשר להפשיל שרוולים, להשלים את הסקר ולשנות את הסטטוס של הקרקע. קידום הכרזות ותכנון הוא מהלך קריטי לנורמליזציה של השטח, הוא התנאי ליצירת אפיקי התפתחות טבעית ונורמטיבית.
