יש לנו גיבורים – אבל בואו נדבר דווקא על גבורתם של השבירים

בתחילת המלחמה סיפרתי כאן על כוכבא, מפקד הצוות המורעל שירה את הפגז הראשון של חיל התותחנים, אבל אני לא יכול לסיים אותה בלי לספר לכם על פרידמן. יש לנו בסוללה יותר מגיבור אחד כמו כוכבא. החבר'ה כבר שטפו אותי כהוגן על שלא מניתי את כולם. אני יכול למשל לדבר שעות על לנגפורד, ה־מ"פ, שנדמה כאילו גזרו אותו מתוך חוברת הדרכה של בה"ד 1 או ספר סיפורים על הפלמ"ח. אני יכול לתאר איך המאמץ שלו להבין לעומק את תמונת הלחימה כבר הציל אותנו יותר מפעם אחת מטעויות. ואיך הוא דואג שנהיה הראשונים לקבל כל משימה, וחותר להשיג עוד משימות ועוד תחמושת לטובת החטיבה שאנחנו מלווים. החלום שלו זה להיכנס עם הכלים לתוך הרצועה כדי לתת סיוע יותר מהיר ואפקטיבי. אני יכול גם לספר איך הוא מסרב לאכול חלב אחרי בשר עד שגם לי יהיה מותר, ובשבת מבקש להכין לעצמו תה רק אם יש מיחם. לא מהתקרבות לדת, חלילה, אלא מתוך תפיסה שלא יכול להיות שמפקד יאכל טוב יותר מחייליו, או יקבל מיטה נוחה יותר או מטלות קלות יותר. בשעה שאני יושב כאן וכותב הוא עובר לידי ומבחין בסיר מלוכלך שנותר מארוחת הערב, "מעולה, יש סיר לשטוף!" הוא קורא ולוקח אותו אל הכיור. אחר כך הוא חוזר אליי ומציע שאלך לישון והוא ישמור קצת במקומי. הנה, כמעט אני מתפתה לכתוב את הטור הזה על לנגפורד. אבל אני לא רוצה לכתוב את הטור הזה על לנגפורד. אני רוצה להקדיש אותו לפרידמן, שממש ברגע זה נבהל כשחולף ליד הרגל שלו העכבר הפלוגתי.

ביום הראשון למלחמה עמדנו ביציאה מהימ"ח בצאלים מול שורת הנגמ"שים והתותחים, רגע לפני תנועה לשטח שאינו מטוהר, והוא אמר לי, "אני לא רוצה להיות פה; אני לא רוצה למות". כשעשינו הימורים בתחילת המלחמה הוא ניחש שזה יימשך פחות מחודש. ומה אם זה ייקח יותר, שאלתי; "אם זה יותר מחודש אני הולך ולא חוזר", הוא אמר. ואנחנו האמנו. למעשה היינו בטוחים שזה יקרה עוד קודם, וכשהגיע תורו לצאת ל־24 שעות בבית שאלנו את עצמנו מה עושים אם הוא נשאר שם. אבל הוא חזר. אפילו חמש דקות לפני הזמן. והוא חזר גם אחרי היציאה הבאה, וזו שאחריה, ועכשיו אנחנו עוד מעט סוגרים את מאה הימים הראשונים והוא עדיין פה איתנו.

נכון שמהרגע שהוא מגיע מהבית הוא מתחיל לשאול מתי היציאה הבאה, ובכל פעם שאני נעמד להתפלל הוא אומר לי "תבקש שישלחו אותי הביתה", אבל ככל שהזמן עובר זה נעשה כבר בהומור, כריטואל שלמדנו לחכות לו ומעלה לכל הצוות חיוך על הפנים. המדבקה בוואטסאפ עם הפרצוף שלו כשהוא מסנן קללה עסיסית הפכה מזמן מסמל של דכדוך לכזה שמעלה את המורל. ופרידמן עצמו הפך לקמע הרשמי של המפי"ק, למישהו שלעולם לא יתחמק מלהושיט עזרה, ולא יתקטנן איתך על שעות שמירה ויציאות, למישהו שתמיד אפשר לסמוך עליו.
"תכתוב על מה שהמלחמה עשתה לפרידמן", אומר לי סלים, הסמ"פ, "על איך שמלחמה מחשלת אנשים". וזה נכון, המלחמה עשתה לו טוב, לפרידמן. בשבועות הראשונים היה צריך להראות לו איך עוברים בין מסכים על המחשב, אבל עכשיו הוא זה שמזכיר לכולנו להזין טמפרטורה לפני תחילת המשימה, ולא מזמן הצליח לעלות על שגיאה של אחד המפקדים ולמנוע אותה ברגע שלפני האחרון. ואז כמובן התעקש במשך שבוע שלם שמגיע לו על זה עוד יום בבית.

אבל יותר ממה שהמלחמה עשתה לפרידמן, פרידמן עשה בשביל המלחמה. ומכולנו, דווקא הוא הפך אותה לאפשרית. "כבר מזמן הייתי דופק נפקדות", אמר לי פעם כששאלתי למה הוא נשאר, "אבל אני לא חושב שתסתדרו פה בלעדיי". והוא צודק, אנחנו באמת לא נסתדר. בשמחת תורה הייתה שעתם הגדולה של הגיבורים. של מפקדי כיתות הכוננות המורעלים, של לוחמים שקפצו מכל הארץ וחתרו למגע עם האויב. אבל כדי להחזיק עשרות גדודים למשך כמה חודשים אנחנו נדרשים לגבורתם של השבירים. למי שלא נאבקים להילחם בשורה הראשונה אבל גם לא זזים ממקומם שבשורה השנייה או השלישית. הם ממלאים את כל היחידות והחילות. עיתים שאני מזהה קווי מתאר של פרידמן גם בין החללים והפצועים. ונכון שהיינו חייבים את כוכבא כדי לירות את הפגז הראשון, אבל לא פחות מזה אנחנו חייבים שפרידמן יישאר איתנו עד הפגז האחרון.

פרידמן עובר לידי עכשיו ושואל על מה אני כותב. "אני כותב עליך טור", אני אומר. "עליי?" הוא מתפלא, "אז תכתוב שם איזה גבר אני, שאני אוכל להעלות את זה לאינסטגרם". "זה בדיוק מה שאני כותב", אני עונה, "זה בדיוק מה שאני כותב".