בשבועיים האחרונים שמענו בחדשות על הכפר חרבת חזעה שליד חאן־יונס. בשמיני עצרת יצאו מן הכפר אלף לוחמים ואזרחים לטבוח ולהתעלל בתושבי ניר־עוז. לפני שבועיים הגיע סוף־סוף צה"ל לקן הטרור הזה. התמונות שהגיעו משם מספרות על הטיפול היסודי שהתרגלנו לראות מצד חיילינו במלחמה הזו: פינוי האזרחים והרס שיטתי של תשתיות הטרור.
שם הכפר נשמע לי מוכר, אבל עבר זמן עד שנזכרתי. בשנת תש"ט (1949) פרסם הסופר הצעיר ס' יזהר את "סיפור חִרבת חִזעה", המספר על גירוש אכזרי של ערבים מכפר בדיוני בשם זה. הסיפור הפך שם נרדף לתוכחות נגד צה"ל בדבר טוהר הנשק ומוסר המלחמה. שלושים שנה מאוחר יותר הפיקה רשות השידור סרט בשם "חרבת חזעה", בעקבות ספרו של יזהר. הסרט חולל שערורייה ציבורית, משום ששירת את הנרטיב הפלסטיני. בתעלול מופלא של ההיסטוריה, התגלה לנו ליד חאן־יונס כפר אמיתי הנושא את השם שהמציא אז הסופר יזהר. ובתעלול מופלא עוד יותר, חרבת חזעה האמיתית פותרת הרבה ממצוקות "טוהר הנשק" שהולידה חרבת חזעה הספרותית. אחרי שראינו את הזוועות שחוללו תושבי הכפר בניר־עוז, איש כמעט אינו מוחה על פינוי תושבי חרבת חזעה ועל החרבת חלק מבתי הכפר. כשהבדיון הפך למציאות, חיבוטי הנפש הפכו לא רלוונטיים.
בשנת תשי"ד (1953) רצחו מחבלים אישה ושני ילדיה הקטנים ביהוד. בתגובה ביצע צה"ל פעולת תגמול בעיירה קיבּיָה. חיילי צה"ל דרשו מכל האזרחים לצאת מן הבתים, ואז פוצצו אותם. אזרחים רבים לא יצאו מהבתים ונהרגו בפיצוץ. בסך הכול נהרגו כשישים ערבים, כולל נשים וילדים. בן־גוריון הכחיש בתחילה את מעורבות ישראל, והכריז: "שום יחידה צבאית לא נעדרה בלילה מבסיסהּ", אך די מהר התגלה שלא זו האמת. הפעולה הזו עוררה דיון נרחב על פגיעה באזרחים בזמן מלחמה. הרב שאול ישראלי כתב אז תשובה ארוכה על מוסר המלחמה לפי ההלכה. הוא הגיע למסקנה שאסור לפגוע באופן מכוון באזרחים חפים מפשע, אך גם אין להימנע מפעילות מלחמתית מחשש לפגיעה סביבתית באזרחים, משום שאין דרך אחרת להילחם. למסקנה דומה הגיע גם הרב גורן. במשך שנים רבות המסקנה ההלכתית הזו נראתה לרבים קיצונית; היום היא נראית מתונה.
זוועות שמיני עצרת הולידו, לפחות לעת עתה, התנערות משכבות של התייפייפות כמו־הומנית שהצטברו בצה"ל ובציבור הישראלי. די לנהלים משונים כמו "הקש בגג", המזמינים את המחבלים לברוח לפני הפצצתם. אם הרוצחים המתועבים משתמשים בבני משפחתם כמגן אנושי, זוהי אחריותם ולא אחריותנו. כאשר הצהיר השר בצלאל סמוטריץ' שצריך "למחוק את חווארה" התעוררה סערה ציבורית אדירה. הוא בהחלט היה יכול להתנסח טוב יותר. אך אחרי טבח שמיני עצרת הכריז האלוף איש השמאל גיורא איילנד: "זה אנחנו או הם – צריך להחריב את עזה". מאנשי שמאל רבים שמענו אמירות דומות. באופן יחסי לגודל האוכלוסייה, תושבי חווארה רצחו יותר יהודים בשנים האחרונות מאשר תושבי עזה. אם האמירה של איילנד לגיטימית, כמוה גם האמירה של סמוטריץ'.
בשנת תש"ן (1990) ציטטו העיתונים דברים שכתב הרב משה צבי נריה, אבי ישיבות בני עקיבא: "זו לא עת לחשוב, זו עת לירות על ימין ועל שמאל". סערה אדירה קמה, כאילו קרא הרב נריה לרצח המוני של ערבים ביש"ע. למעשה, דברי הרב נריה נכתבו בהקשר מסוים מאוד. הרב משה לוינגר הותקף אז באבנים במרכז חברון, והגיב בירי שהרג ערבי. הרב נריה כתב על כך שבזמן שאדם מתגונן כנגד התקפה רצחנית, אי אפשר לצפות ממנו להגיב כאילו היה במעבדה. ה"עת" שעליה דיבר הרב נריה לא הייתה התקופה כולה, אלא "עת" ממוקדת מאוד – שעה שבה אדם נמצא תחת אש האויב. נראה שיותר ויותר ישראלים היו חותמים היום על טיעונו של הרב נריה. פגיעה מכוונת בחפים מפשע אסורה בעזה וגם ביו"ש, ואם יש יהודים מעטים מאוד שחוטאים בכך יש לבלום זאת מיד. מצד שני, לחימה תקיפה נגד המחבלים ובעלי בריתם נחוצה בשומרון כשם שהיא חיונית בעזה. ואם המחבלים משתמשים באחיהם כמגן אנושי, הם כאמור האחראים לשלומם, ולא אנחנו. בשוליים עדיין אפשר למצוא לפעמים איזו הבחנה לא רציונלית בין עזה ליו"ש, כאילו מה שמותר שם אסור כאן. אך כפי שאמר פעם יצחק שמיר: היהודים אותם יהודים, הערבים אותם ערבים והים אותו הים. וגם המוסר אותו מוסר.
