א' הוא עורך דין שעבר מזמן את גיל הפטור מחובת שירות מילואים. למרות זאת, עם פרוץ המלחמה הוא התגייס בהתנדבות ליחדה מיוחדת בצפון, ולמעט גיחות קצרות ובודדות הביתה, בחודשים האחרונים הוא שם. מתוקף הנסיבות הוא נאלץ, כפי שסיפר לי, לוותר על שני פרויקטים גדולים שהוצעו לו ולהפסיד תגמול כספי נאה במיוחד. "אני נמצא בצפון ולא יודע מתי נשתחרר", הסביר לאחד הלקוחות. "אני אפילו לא יכול להתחייב מתי אהיה זמין לענות לשיחה, כשרוב הזמן אנו נדרשים לסגור את הסלולר". למרות ההפסדים הללו, ילדיו של א' אינם צפויים לרעוב ללחם. אבל מצבם של אחרים, אלפי מילואימניקים עצמאים עם סיפור דומה, הרבה פחות טוב.
השבוע אישרה הממשלה את תוכנית שר האוצר לסיוע לחיילי המילואים, בהיקף של 9 מיליארד שקל. מבלי לרדת לפרטי התוכנית, היא אכן רחבה וראויה אך לא מספיקה. כלל הזכויות צריכות להיות נגישות ובהירות לכל משרת מילואים, עם אפס בירוקרטיה, במיוחד בכל הקשור לסיוע לציבור העצמאים.
אבל מעבר לחובתה של המדינה, יש גם חובה שחלה על כלל הציבור. בשבועות האחרונים אני נחשף ליוזמות ברוכות שנועדו לחזק עסקים של משרתי מילואים. זהו צו השעה, המוטל על כל אחד ואחת מאיתנו. למשקי הבית יש כוח כלכלי אדיר, ואם נשתמש בו לטובת המשרתים, זה יכול להיות חזק יותר מכל סיוע ממשלתי (מבלי לוותר עליו כמובן).
