פרשת וארא נפתחת בהצהרה דרמטית על גילוי פנים אלוהי שכמותו לא הכרנו:
וַיְדַבֵּר אֱ־לֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁ־דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
חזרה קצרה לסיום הפרשה הקודמת מגלה כי רגע גילוי הפנים מגיע מיד לאחר אחד מרגעי המשבר החריפים ביותר של הסתר פנים שידע משה, כאשר הוא נשבר ומתריס כלפי הקב"ה בשפה קשה:
לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי, וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ.
נקודת השבר של משה ומילותיו הקשות מבטאות אכזבה מרה מתוצאות השליחות שאליה יצא כמעט בעל כורחו, עם הבטחה לגאולה. ה"הרעה", המופיעה פעמיים בפסוקים, מדגישה את האופן שבו משה תולה בקב"ה את המקור למעשיו הרעים של פרעה ולסבלם של ישראל. דבריו הקשים של משה מעוררים תחושות של הפתעה וחוסר נוחות. כמנהיג של עם ישראל אנו מצפים שיצדיק עליו את הדין, וימשיך במסורת האבות שלא הרהרו אחר מידותיו של הקב"ה.
דברי ביקורת ברוח זו נמצאים במדרש שמות רבה:
הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא הודעתי להם כי שמי ה' כשם שאמרתי לך, ולא הרהרו אחר מדותי.
לצד זאת, זעקתו של משה מעוררת גם תחושת הזדהות עמוקה עם הכאב, התסכול והאכזבה מול הרוע והסבל שהם חלק מתהליך ארוך מנשוא של גאולה. זעקה זו ממשיכה להדהד בעוצמה במהלך הדורות, עד ימינו.
הדיסוננס בין שתי התנועות הסותרות ביחס לדבריו של משה, ושאלת הלגיטימיות בהשמעת הקול האותנטי של צער והתרסה במרחב של תפילה ועבודת ה', מחדדים את הרצון לנסות ולברר מתוך הפסוקים את יחס המקרא לעמדה זו.
לגשר על הפער
על פניו, דבריו המתריסים והכואבים של משה נשארים תלויים באוויר ואינם זוכים למענה ישיר של הקב"ה. אולם נראה שיש לזהות בפסוקי ההתגלות, שמגיעים מיד אחר כך, המשך ישיר שיש בו מעין שיחה סמויה והתייחסות לטענותיו של משה.
כאמור, מיד לאחר דבריו הקשים של משה מתואר שינוי דרמטי באופן ההתגלות האלוהית, שיש בו כדי להחיש את קיום הברית ומימוש הבטחת הגאולה. הסיבה לשינוי מוסברת בפסוקים כתגובה האלוהית למשמע הסבל של בני ישראל ונאקתם: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי".
הקשר בין הצעקה לזיכרון הברית וקיומה מופיע בצורה דומה מאוד בראשית תהליך השעבוד, באופן המהדהד את הפסוקים בתחילת פרשתנו:
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ־לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱ־לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ־לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱ־לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱ־לֹהִים.
תיאור ההנהגה האלוהית העולה מהפסוקים מעלה תמונה שיש בה משמעויות תיאולוגיות מרחיקות לכת. תמונה המתארת כביכול סוג של "נתק" וחוסר מודעות בין הקב"ה לחוויית הצער האנושי בעולם. כדי לגשר על הפער יש לתווך אותו באמצעות שוועה ונאקה, המביאים את החוויה האנושית למקום של "ידיעה", ומתוך כך לזיכרון ברית ופעולה לישועה.
הבנת ההנהגה האלוהית באופן הזה יכולה להאיר ולהסביר את הסמיכות בין צעקת משה בסיום הפרשה הקודמת להתגלות בתחילת הפרשה הנוכחית, ואת מעשהו של משה הזועק את כאבו כמי שמתחקה אחר תנועה קיימת, ומעיד על הבנה עמוקה של ההנהגה האלוהית.
פורץ את התבנית
גם חז"ל במדרש מבקשים לעמוד על הקשר בין דברי משה להתגלות בשם הוי"ה, ומשרטטים את התהליך המביא לשינוי:
והתחיל אומר "ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה"… ועל דבר זה ביקשה מדת הדין לפגוע במשה, הדא הוא דכתיב "וַיְדַבֵּר אֱ־לֹהִים אֶל משֶׁה". ולפי שנסתכל הקדוש ברוך הוא שבשביל צער ישראל דיבר כן, חזר ונהג עמו במידת רחמים. הדא הוא דכתיב "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה"" (שמות רבה ו, ב)
המדרש מתאר כיצד משה מעורר עליו את מידת הדין בדבריו הקשים, עד שהיא מבקשת לפגוע בו. אולם דווקא אותה תנועה המעוררת את מידת הדין, היא שמגלה בסוף את מידת הרחמים.
לא רק שאין כאן בהכרח ביקורת של חז"ל על משה, אלא הם מתארים תנועה שיש בה מסירות נפש של משה המוכן להסתכן במפגש עם מידת הדין, כדי להביא לגילוי מידת הרחמים. תנועה זו של משה, השובר את התבנית המצופה ממנו כמנהיג, בניגוד לאבותיו, היא שמביאה לפריצת התבנית הרגילה של ההנהגה האלוהית. ההדגשת המפורשת בפסוקים כי האבות לא זכו לכך, מחזקת את ההסבר שהשינוי בהתנהגות של משה ביחס לאבות הוא שמביא לשינוי בהנהגה האלוהית.
הנהגתו זו של משה חוזרת שוב בחטא העגל, במעשה שבירת הלוחות ובתפילת התחנונים לאחר החטא, כאשר הוא אומר בהתרסה ובאומץ: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". גם שם יסתיים התהליך בהתגלות חדשה פנים בפנים ובגילוי שמות א־לוהים שלא נודעו קודם לכן, המבטאים רחמים וסליחה.
הנהגתו של משה ויכולתו לבטא שבר בזעקה הבוקעת מהלב, מהדהדת אצלי תחושות קשות שעלו כלפי שמיים מאז החלה המלחמה. ההבנה כי יש מקום לרגשות כאלו בקשר עם הקב"ה, ואף יש להם משמעות שמעוררת את מידת הרחמים ואת החשת קיום הברית והגאולה, מאפשרת תפילה ומשמעות בעבודת ה' גם ברגעים קשים מנשוא.
