תשמעו סיפור, לפני כמה ימים הגעתי לניחום אבלים בביתו של אחד מהחיילים שנפלו במלחמה. הגעתי לנחם חבר שלי שאיבד את בנו בעזה. אוי. יש כל כך הרבה אבלים עכשיו בארץ שלנו, אֵבֶל רודף אֵבֶל, סיפור רודף סיפור, החיים והמוות מעורבבים עכשיו טוב טוב, כבר שלושה חודשים שהם מתערבבים, וקשה לזהות כבר מה זה מה. כשהגעתי לשבעה, דפקתי על הדלת בהיסוס, ונכנסתי הביתה, והבית היה מלא באנשים, עד אפס מקום. בסלון ישבו הצעירים, ובמרפסת, בסוכת אבלים לבנה, ישבו ההורים, ואני הגעתי לנחם אותם.
כשנכנסתי לאוהל, ניגשתי לחברי האהוב וחיבקתי אותו חיבוק ארוך. הוא אמר לי, תודה שבאת, ואני אמרתי לו, אני אוהב אותך. אחר כך התיישבתי לידו בכיסא פנוי שהיה שם ושתקתי. ובגלל שישבתי לצידו, יצא, בדרך מקרה, שראיתי את השבעה מנקודת מבטו. וכל אדם שניגש אליו לחבק אותו, כל אדם שניגש אליו לדבר איתו, כל גברת שניגשה אליו כדי לדקלם המקום ינחם אתכם, היו ממש מול העיניים שלי. וכך, במשך כמה דקות, הרגשתי גם אני קצת אָבֵל.
זו הייתה שבעה עמוסה ומרגשת, אני מניח שהרבה ניחומי אבלים של חללי צה"ל מתנהלים ככה, באותה אינטנסיביות מסחררת. ואולי זה היה מוגזם קצת יותר. חברי האהוב היה מוצף ונרגש. בכל עשר שניות נכנס אדם חדש לסוכת האבלים, וכולם הרגישו קרובים אליו, כולם הגיעו כדי לנחם אותו, כדי לחזק אותו, כדי להרעיף עליו אהבה. בדקות הספורות שבהן ישבתי לידו, חלפו מולו עשרות אנשים. חיילים מהיחידה, ופוליטיקאים, וגנרלים, ושכנים, וקולגות, וחברי ילדות שהגיעו מחו"ל כדי לנחם. זה היה מטורף, זרם האנשים לא פסק, ולא נרגע, ובגלל שהגיעו כל כך הרבה אנשים חברי האהוב לא באמת הצליח לדבר עם אף אחד, כי בכל רגע נכנס לאוהל מישהו חדש. זה היה מרגש. באמת באמת מרגש. אבל היה בזה גם משהו מתיש.
אני שתקתי כל הזמן כמובן, שתקתי והקשבתי ואהבתי, ובשלב מסוים, אחרי כמה דקות, אחד האנשים שהגיעו לנחם, גבר בן חמישים בערך, עם עיניים כחולות וטובות, רכן לעבר חברי האהוב, ואמר לו, "רציתי לספר לך משהו, הבת שלי הייתה מאורסת לבחור אחד, והבחור הזה נפל בעזה בתחילת המלחמה", ובדיוק אז, מישהו נכנס לסוכת האבלים וניגש אל החבר שלי, והחבר שלי נעמד וחיבק אותו, וכשהוא סיים לחבק אותו, בדיוק אז, הגיעה מישהי שלמדה איתו בתיכון, וגם אותה הוא חיבק, הם כזה דיברו בעמידה כמה שניות, וככה יצא, שכשהוא התיישב בחזרה במקומו, הוא כבר שכח לגמרי מהסיפור של הבחור עם העיניים הכחולות, איייי, ואני הסתכלתי על הבחור, שהתלבט אם להמשיך את הסיפור, רציתי לומר לו, נו! התחלת לספר על הבת שלך משהו! זה נשמע כמו סיפור חשוב! זה נשמע כמו סיפור שיצליח להעניק לאבלים רגע של נחמה! אבל לא אמרתי כלום, כי התביישתי, ובינתיים כבר הגיעו לאוהל אנשים חדשים. הם ניגשו אל האבלים וחיבקו אותם, ובכו איתם, והכול היה מרגש כל כך ועצוב כל כך. הכול היה טו מאץ'.
כשיצאתי מבית האבלים, ונכנסתי לרכב, התחיל לרדת גשם. ואני נסעתי בגשם, וחשבתי לעצמי על הסיפור העצוב והיפה של האיש עם העיניים הכחולות, על הסיפור שהוא אפילו לא הצליח לספר. איייי, חשבתי על זה, שהרגע הזה, שהיה שם בשבעה, מחזיק בתוכו את כל החוויה שלי כישראלי בחודשים האחרונים. הכול כאן כל כך אינטנסיבי. הכול כל כך קיצוני וצפוף. שאני לא מצליח להגיע לכלום. אני לא מצליח לחשוב על כלום. סיפור רודף סיפור רודף סיפור. כאב רודף כאב, מוות רודף מוות, שכול רודף שכול. ואי אפשר לנשום, אי אפשר לנשום.
זה התחיל בשבעה באוקטובר, ומאז זה לא נרגע. בהתחלה שמענו את האזעקות, אחר כך שמענו על כל מה שקורה בקיבוצים, ובבסיסים, אחר כך שמענו על זוועות המסיבה, אחר כך הגיעו עדויות על חטופים, עוד ועוד חטופים, אחר כך התחיל המבצע הקרקעי, ומאז יום רודף יום, חלל רודף חלל, סיפור רודף סיפור, כתבה רודפת כתבה, והכול מציף והכול כואב והכול עצוב והכול נורא, והכול טו מאץ', הכול טו מאץ'.
אני חושב על האיש המתוק עם העיניים הכחולות שהגיע לשבעה. היה לו סיפור לספר. הוא רצה לספר אותו אבל המציאות לא אפשרה לסיפור הזה לצאת לעולם. וזו לא אשמתו של איש. אף אחד לא אשם. זו המציאות המוטרפת שבתוכה אנחנו נמצאים. המוות והחיים מעורבבים. ומרוב שהכול כל כך כל הזמן, אנחנו לא מצליחים לנשום, מרוב שהכול כל כך כל הזמן, אף אחד כבר לא שם לב לכלום.
ויום יבוא, יום יבוא, אני מתפלל, אני מקווה, יום יבוא, כשהאבק ישקע, כשהקרבות יסתיימו, כשהחטופים ישובו, יבוא יום שבו נוכל לשמוע את הסיפורים הללו כראוי. עוד חודשיים, עוד שנתיים, עוד עשרים שנה, מתישהו נוכל להקשיב לסיפורי המלחמה הזו, בזהירות, בסבלנות, בנדיבות ובחמלה. עכשיו קשה לשמוע משהו ברעש הנורא. הכול צפוף מדי, צמוד מדי, כואב מדי. הכול מחניק, שום דבר לא במידה. אבל יום יבוא ונוכל לשמוע את כל הסיפורים מההתחלה ועד הסוף. יום יבוא ונוכל להקשיב לכל הסיפורים, בנחת, בכבוד. יום יבוא ונוכל להבין את הסיפורים האלה שכל כך קורים כל הזמן. יום יבוא ונבין משהו. עכשיו אנחנו עדיין לא מבינים.
