מצחיק אותי שקוראים לזה אכילה רגשית. בעיניי האכילה באה להסיח את דעתי מהרגש המציף ולהתמקד במחשבה על האוכל, בהתלבטות אם לא חבל על הקלוריות (בגילי זה גם אם לא חבל על הצרבת), באכילה ואז בייסורי המצפון על האכילה וחוזר חלילה.
אני מפסיקה להתנגד ללופ האינסופי עם האוכל ובוחרת לחבק אותו. כלומר, להניח קודם את צנצנת הנוטלה ואז לחבק אותו. הכול כל כך קשוח, שאין לי כלים להילחם גם בחזית הזו. ועל כן דיאטנית יקרה, דימוי גוף אהוב, ומכנסיים חדשים שטרם נלבשו – גם אתם תמתינו ליום שאחרי.
פחד
הימים הראשונים של המלחמה הזו אופיינו בפחד גדול. דווקא אז לא רציתי לאכול, אולי כי המצב הגופני שלי נע על ציר בלתי עקבי בין הזעות, בכי, בחילה ושלשולים – וכן, חלקם בו"ז (אההה… ילדים? מישהו יכול להביא לאמא מגבונים?) וכך הפחד של תחילת הסיפור הביא אותי לזרועותיו של האלכוהול. על היום הראשון הבנתי שהבעיה של כולנו היא טרמינולוגיה וזו הסיבה שנפרדתי באופן רשמי מהג'ין האמריקני, הפמיניסטי, הפרוגרסיבי שלי – ורכשתי ארק (שעד לאותו יום חשבתי שכותבים אותו ערק) ובקבוק מיץ אשכוליות, וולקאם טו דה מידל איסט. גיליתי שאין קרח באף אחד מחמשת המגשים בפריזר המסכן שלי, סיננתי קללות כלפי כל הילדים, הודיתי לא־ל שיש לי ילדים, נבהלתי שאין לי איך להגן עליהם ונתתי לטעם האניס למסך מעט את הלמות הלב.
חרדה
מיד עם הפחד הגיעה חברתו הטובה והנאמנה החרדה. כל אחד יודע שאת החרדה יש לעטוף בפחמימה, שנאמר: "כשעצוב ולא הולך, כשמפחיד ומסתבך אני באה אל לחם". בימים הראשונים הותקפתי בשלל מאפים מבית "תמיכה בנשות מגויסים סטייל" – עוגות, לחמניות ובצקים שבאו מהפרשות חלה שונות, אז תירצתי לעצמי שאני אוכלת, כי לא נעים. אבל לאט־לאט החרדות עלו ובשיטוטי הלילה (מי הצליח לישון בחודשיים הראשונים?) הסטנדרט התדרדר עד שהגענו ללחם פרוס. מאתמול. העיקר הביס, העיקר הנגיסה, ואז הרך של הלחם או הפיתה. רק להתמלא, כמו העיגולים הקטנים האלו שבפוף, כמו המילוי של הכרית.
רק להתמלא.
עצב
כשהיה עצוב התמקדתי במתוק. כמעט בכל שבוע, לפעמים פעמיים בשבוע, לפעמים פעמיים ביום, השתתפנו בהלוויות. היו לא מעט נופלים בעמק חפר, והעמק כולו ליווה ועטף. אבל אז רננה הביאה את הכלל שכולנו היינו צריכים להתיישר אליו: "לא מביאים את האבל הביתה". הכלל החדש דרש מאיתנו לעצור במקום כלשהו אחרי ההלוויה, באיזה בית קפה למשל. הימים ימי תחילת המלחמה, שזאת אומרת שהכול סגור, וכך מצאנו את עצמנו עוצרות בחנויות נוחות ובמקום קפה מתנחמות במגנום שוקולד קר. מאז כשעצוב, וכל כך הרבה עצוב, אני מחפשת את הגלידה או השוקולד. ואם אין, כי הילדים (הילדים?) גמרו הכול, אני אפילו מוכנה להסתפק בכפית דבש.
ייסורי מצפון
חרטות ומוסר כליות מובילים לסיר של אוכל בריא. מדהים שכמו בחיים גם במלחמה אני בלופ אינסופי של ייסורי מצפון: אני אוכלת אז אני עצובה שאכלתי; נדב חזר ורבנו אז אני עצובה שרבנו; צעקתי על הילדים למה הם לא ממלאים את המגשים של הקרח אז אני מתחרטת שצעקתי. כל הזמן אני כועסת על עצמי. ומהרגעים האלו של ייסורי המצפון, אני יוצאת בעזרת הכנת אוכל ביתי ובריא. אני מעמידה סיר של עוף או מרק ומזכירה לעצמי שעוד יש בי את היכולת לעשות את הדבר הנכון. פשוט אין לי לא רצון ולא כוח.
שמחה
ומה נאכל כששמח? היו רגעים כאלו. בודדים, אבל היו. היו? זה היה זמנם הגדול של החטיפים: פופקורן מתפוצץ במיקרו (קבוע חצי נשרף), במבות נמעכות על גבי שטיח ואת הביסלי גריל אני מחביאה בכיסים – שהרי מה יותר מעצים שמחה ממונוסודיום גלוטמט, שפותח את הסתימות ומעביר את האושר ישר למוח. ובימים קשים כשהמזווה היה ריק ופחדתי לנסוע למקומות, וחיפשתי בכל הבית משהו עטוף, מרשרש וזבלי – אשכרה הלכתי לטלית שלו והוצאתי משם סוכריות שנאספו בבר מצווה של יהושע בן־נון. היה טעים!
