רבים מאיתנו מוצאים במוזיקה אמצעי אסקפיסטי להתרפק עליו ולהתנתק מהסביבה רוויית הרעשים והכאב. אבל מי שיקשיב לאלבום החדש והרביעי של אמן ההיפ־הופ ג'ימבו ג'יי (עומר הברון), שיצא החודש אך נכתב אי אז בקיץ, יקבל מנה ישירה של חיבור למציאות לצד מסרים שריססו באדום זוהר את הכתובת שהייתה על הקיר לפני 7 באוקטובר.
אומנם ההיפ־הופ נחשב היום למיינסטרים אך עדיין התחושה הפנימית כשמקשיבים לו היא קצת מחתרתית, המסרים הביקורתיים בשירים לא נועדו לכבוש את רחבת הריקודים אלא נכתבו כדי לחשוף את עולמו הפנימי של היוצר ושל הדור כולו. גם האלבום של ג'ימבו ג'יי, תושב קיבוץ אור־הנר בעוטף עזה, מתכתב עם המקומות האלה. ג'ימבו פרץ לתודעה הציבורית בשנת 2017 עם הסינגל "עשיתי". מאז הספיק להוציא שלושה אלבומים נוספים ואת הלהיט "סתלבט בקיבוץ" יחד עם להקת פול טראנק. השירים באלבומו החדש שומרים על הקו המנחה מאלבומיו הקודמים, עם שימת דגש על תיאור חוויית החיים, המורכבת מקושי ויופי בישראל ובעוטף עזה.
עם זאת, נראה שמשהו משמעותי כן השתנה הפעם. כל מי שמכיר את דרכו המוזיקלית יודע שמה שמאפיין את שיריו זה היכולת לארוז את הכאב, הפחד והקושי של החיים ככלל ובעוטף בפרט, יחד עם אהבה עמוקה לאזור, אופטימיות, הומור ומנגינה קלילה. האיזון בין החלקים הוא סוד הקסם שלו, והוא זה שמאפשר לו להחליק בגרון של הקהל מסרים נוקבים בקלות, כך שאפילו ישאירו טעם של עוד. אבל כשמאזינים לאלבומו הרביעי שמים לב שמשהו קצת נשבר אצל הברון, שכן ההומור והקלילות נעדרים מרוב השירים.
מי שיאזין לכל האלבום ברצף יצא עם תחושה חסרת תקווה וכמעט מלנכולית, במיוחד לנוכח התקופה הנוכחית. זה נראה כמעט כאילו הוא נכתב במטרה לשקף את הכאב וההתפכחות שרבים חוו ב־7 באוקטובר, אלא שהחומרים לאלבום הוקלטו לפני המתקפה של חמאס.
את תחושת ה"התפכחות" של הברון בהשקפתו על החיים בעוטף, אפשר לשמוע באופן ברור בשיר "זה לא מה שסיפרו לנו": "אותי לימדו לומר שזה מבצע, היום רואים מה המחיר, עוטפים את זה יפה, כאילו שזה ריב בין שכנים, פשוט תגידו מלחמה". בשיר הזה, כמו גם בשאר האלבום, נראה שהברון ראה לפני כולם את המציאות בדיוק כפי שהיא: "גם ילדים יודעים שכבר בנינו טיל שיורה בטיל שיורה בטיל, וחומה בגובה לא רגיל. מכל הסיפורים נותרה רק כריכה, מכל המבטים נותרה מבוכה. זה לא מה שסיפרו לנו".
להברון נמאס לספר סיפורים, לעצמו, לילדים או למאזינים, והוא מישיר מבט אל המציאות הקשה – האישית, הזוגית, והגיאוגרפית – באופן שאכן מותיר את כולם במבוכה מסוימת, כזו שאפשר להרגיש כשמישהו משתף אתכם קצת יותר מדי. למאזינים הוותיקים שלו כנראה שיהיה אפילו יותר קשה להאזין לאלבום בשל התנפצות דמותו האופטימית ומלאת ההומור המוכרת להם.
הרצון של הברון להפסיק לספר סיפורים בא לידי ביטוי גם בשיר "בעזרת השם", שבו הוא משתף בתהליך שגרם לו לבחור בשם הבמה ג'ימבו ג'יי, אך באפקט הפוך – השיר גורם לו לשים בקדמת הבמה את שמו האמיתי – עומר הברון. בכך הוא בעצם מבקש לומר – זה מי שאני עכשיו, אני משתנה, וכך גם המוזיקה שלי. השיר היחיד באלבום שמזכיר את ג'ימבו של פעם, הוא הסינגל "בומים" שאותו פרסם אי שם באוגוסט, כמעין טיזר לאלבום. הברון רק רצה שהסיוט של "בומים סטרייט אאוט אוף גזה סטריפים" לא יהפוך למציאות, ואף כתב בחשבון הפייסבוק שלו: "מתרגש להציג את בומים. שיר חדש. מקווה שלא יהפוך לשיר של הקיץ". לצערנו השיר הפך לשיר של החורף, והמציאות התעלתה על כל הסיוטים.
כדרכו של הברון האלבום כולו כתוב בצורה מדויקת וחדה, והמסר חודר כתער ללב. עם זאת, בחלק מהשירים נראה שהוא כל כך רצה לצעוק את הכאב דרך המילים, שהוא שכח שהלחן יכול לעזור לו במשימה. ואולי הבחירה בלחן מבולבל דווקא כן יכולה לשרת את הניסיון לשקף את השבר הפנימי והמבלבל בתפיסת עולמו, אולי.
כך או כך, נראה שהאלבום החדש והמלנכולי של הברון משקף בצורה מדויקת את רוח התקופה הנוכחית, צועק את כאבם של תושבי העוטף, ומישיר מבט אל המציאות ללא התנצלות, גם לא כזאת שמרוככת באמצעות הומור. בכך השבר הפנימי שחווה הברון בעצם נותן מקום לשבר הפנימי של כולנו. לפעמים דווקא לא צריך אסקפיזם, וכשאין לנו מילים לבטא את התחושות הקשות מנשוא – טוב שיש מי שיעשה את זה בשבילנו.
