הסרטון שפרסם הארגון החרד"לי "חותם", ובו הוצגו דמויות בולטות מן ארגונים הדתיים הליברליים כבובות המופעלות על ידי טליה ששון והקרן החדשה לישראל, עורר מהומה. אך נדמה שמעטים טרחו לקרוא את החוברת שהשיק הארגון יחד עם הסרטון, ובו מפורטים הקשרים של אותן דמויות עם הקרן החדשה לישראל, שמוצגת בחוברת כתמנון רב-זרועות שבולע לקרבו דתיים ודתיות עם כיפות קטנות ומטפחות אופנתיות. הסרטון, שיוצר בין היתר זיקה מופרכת בין שר לשעבר במפלגת מרכז ותושב השומרון לבין מנכ"ל שוברים שתיקה, הוא השורה התחתונה, המתלהמת, הפופוליסטית, של החוברת הארוכה הזו: גם היא לא חפה מפופוליזם, אך היא לכל הפחות מציגה ממצאים, עובדות ונתונים, ולא מסתפקת באנימציה לעגנית.
החוברת במלואה מופיעה באתר חותם. קראתי אותה מתחילה ועד סוף. היא מפורטת, מקצועית, משדרת אמינות – כמעט כל משפט מסתיים בהפניה להערת שוליים; ההערות מופיעות בסוף הקובץ, רובן כוללות קישורים אינסופיים לסרטוני יוטיוב, לאתרי חדשות ולאתרים של עמותות; קישורים שכותבי החוברת יודעים שהקוראים לא ילחצו עליהם, אך הם שם כדי לשוות לחוברת תוקף וחזות רצינית. יש בה כמעט הכול: נתונים כספיים, דיווחים על שיתופי פעולה שונים בין אישים מהציבור הדתי-לאומי לבין ארגוני הקרן החדשה, צילומי מסך מפלילים שבהם נראה, למשל, הרב בני לאו עומד על אותה במה עם רבה רפורמית. דבר אחד אין בה: הוכחה שהארגונים והאישים אכן פועלים כפי שהם פועלים בעקבות הכסף שקיבלו; ראיה מכרעת שתראה ש"קולך" ו"מבוי סתום" מכרו את נשמתם בנזיד העדשים של הקרן החדשה. ייתכן, פשוט, שהם מאמינים במה שהם עושים.
אך לא זה העיקר. העיקר בחוברת הזו, ובסרטון, ובקמפיין כולו, הוא העובדה שהקמפיין הזה הוא מסמר נוסף בארון הקבורה של הדיון הענייני, הטיעון, ההגינות הבסיסית. את הארון הזה בנו יועצי תקשורת זדוניים, טוקבקיסטים, אושיות רשת וכותבי טורים, וכעת מצטרפים אליהם גם פעילים דתיים שמרנים, כולם ממלאים אחר ציווי אחד: אין עוד טעם בדיון עצמו, אין צורך להתמודד עם טענות; צו השעה – להשמיץ, להסית, להטיל אימה על הגולשים והצופים ולעורר את זעמם. וכך, במקום להישיר מבט לפעילותם של הארגונים – נאמני תורה ועבודה, קולך, מבוי סתום, מרכז יעקב הרצוג – במקום להתווכח, בצורה עניינית, עם העמדות שלהם, עם הפתרונות ההלכתיים שגיבשו, עם האמונות והערכים שלהם, מפנה חותם את האש כלפי מקורות המימון: מפלטו הקל, והנחות ביותר, של מי ששם לו למטרה לחסל ארגונים חברתיים שמחוללים שינוי של ממש. לאורך כל החוברת לא מציעים אנשי חותם ולו רבע מתווה לפתרון מצוקת העגונות, גם לא קמצוץ של התייחסות לבעיות הרציניות של הממסד הדתי בישראל; תחת זאת הם מאירים זרקור על כל אינטראקציה, שולית ככל שתהיה, של חובש כיפה עם ארגוני הקרן החדשה.
כשארגון חרד"לי מנהל מחלוקת רוויה השמצות והכפשות, הוא משתתף באופן מודע בטקס האשכבה של הדיון הענייני. לא תמיד התנהלו הוויכוחים כאן באופן הזה. אין צורך להרחיק לכת עד לשנות החמישים, כשהרב משה צבי נריה (שהוא, אגב, סבו של עמיטל בראלי, מנכ"ל חותם) ופרופ' ישעיהו ליבוביץ התפלמסו ביניהם בשאלת השבת במדינה יהודית; עד לפני שנים אחדות, הטונים היו שקולים יותר. ב-2012, רגע אחרי שנכנס לפוליטיקה, פרסם נפתלי בנט סרטון עליז וצבעוני בשם "תכנית ההרגעה", ובו פרס את תכניתו המדינית. כמה חודשים לאחר מכן יצרה תנועת "שלום עכשיו" סרטון אלטרנטיבי, על גבי הסרטון המקורי של בנט, שהשיב על טענותיו אחת אחת. טענה מול טענה; קביעה – והפרכתה: רחוק כל כך מן התעמולה של ארגון חותם. זה הדיון שמותר לנו לדרוש: רווי יצרים, קצבי, – אך ענייני. חד, נוקב, חצוף – אך רציני. זהו הדיון שכולנו ראויים לו.
