בסוף הפגישה הרביעית בבית הקפה של הגן הבוטני, צבי ורחל החליפו מספרי טלפון. זה נשמע כמו הצעד הכי פשוט בעולם, אבל זה לא. צבי התלבט הרבה אם לבקש מרחל את מספר הטלפון שלה בפגישה הזו והחליט להחליט תוך כדי, שאם יזרום, יזרום ואם לא, לא. ואז, בדרך לתחנת האוטובוס ברחוב הרב הרצוג, צבי הסתכל על רחל, ככה, תוך כדי הליכה, חשב רגע ואז שאל, תגידי, אכפת לך שאת הפגישה הבאה נקבע בינינו, זאת אומרת, בלי הטלפונים המעייפים האלה לשדכנית וכל זה?
ורחל חייכה בביישנות ואמרה לצבי, לגמרי. הכי טוב שנקבע בינינו. וצבי אמר יופי, וחוץ מזה, גם סתם ככה נראה לי שטוב שיהיה לי את המספר שלך, לא? ורחל צחקה ואמרה כן, ברור. והוציאה מהתיק את הפלאפון הכשר שלה וצבי הוציא מהכיס את הפלאפון הכשר שלו, פתח את הנעילה ושאל, אפס חמש…? ורחל המשיכה וצבי הקיש את המספרים של רחל בהתרגשות ואז לחץ על המקש הירוק וכעבור כמה שניות הפלאפון של רחל התחיל לרטוט ולהשמיע בקולי קולות שיר של מוטי שטיינמץ, ורחל השתיקה אותו מיד וצבי אמר, זה אני, תשמרי אותי. ורחל שמרה את המספר וכתבה ״צבי״ וצבי שמר את המספר שלה וכתב ״רחל״ ואז נדלק לו בעיניים הזיק השובבי הזה שרחל כבר הכירה, והוא סיפר לה שהיה לו חבר בישיבה ששמר את השם של ארוסתו בפלאפון עם שם המשפחה שלה ואפילו כתב את שם המשפחה קודם! כאילו, מושקוביץ אלישבע. ושניהם צחקו נורא.
הם עמדו לבד בתחנת האוטובוס וחיכו לקו 56 שייקח את רחל הביתה. בינתיים רחל סיפרה לצבי כל מיני סיפורים שקרו לה ולחברות שלה בשבת האחרונה שהן עשו בצפת. צבי כבר הכיר מהסיפורים של רחל את ציפי בן־חיים, החברה הכי הטובה שלה, ואת בלומי החברה הקצת פחות טובה והקצת נודניקית ואת מרים כהן שהייתה מאורסת לאיזה מישהו שהוא הכיר פעם ושברה שידוך לא עלינו. אף אחד לא ממש יודע למה. וצבי סיפר לרחל כל מיני סיפורי פנימייה משעשעים שקורים כל יום לו ולחברים שלו. הוא סיפר לה על הטוסטים שבנצי שם בדוי מכין באמצעות מגהץ וסיפר לה על גרשון שלא מדבר אף פעם לשון הרע ותמיד הולך בפנימייה ומעיר לאנשים שכן מדברים לשון הרע, ותוך כדי שיחת החולין הזו של צבי ורחל עברו לפחות שלושה קווי 56 ועל אף אחד מהם רחל לא עלתה.
וככה, מפגישה לפגישה ומשיחה לשיחה ומרגע לרגע החיים של צבי נמזגו לתוך החיים של רחל, והחיים של רחל נמזגו לתוך החיים של צבי. יש אהבה בעולם וזה פלא. לאוטובוס האחרון של 23:45 רחל עלתה. היא נפרדה מצבי לשלום והוא איחל לה לילה טוב וחיכה עד שהאוטובוס שלה ייעלם לו מהעין. משם הוא החליט לחזור לישיבה ברגל. לעבד את המצב החדש שלו, המצב החדש והטוב, הטוב מאוד אפילו.
הלילה הירושלמי היה קר אבל צבי לא הרגיש. הוא ריחף ודאה ודילג כאחוז קסם ואז עצר בחנות נוחות של יילו וקנה לעצמו סודה וכיף־כף וסיגריות נקסט לייט. אחר כך הוא ישב על ספסל, הצית לעצמו סיגריה ולגם מהסודה ותוך כדי הוציא את הפלאפון מהכיס, נכנס לאנשי קשר, לחץ על האות ר׳ ואז על ח׳ ואז על ל׳ והשם של רחל הופיע על המסך. צבי לחץ על השם שלה ופשוט בהה במספר שלה בחיוך. יש מצב שזה הדבר הכי מרגש שקרה לו בחיים. הוא כיבה את הסיגריה בסוליית הנעל־שבת שלו וזרק את הבדל לפח.
כשהגיע לישיבה השעה כבר הייתה שתיים לפנות בוקר. הפנימיות היו שקטות יחסית. צבי נכנס בדממה לחדר של אלי, החבר הכי טוב שלו, ניער לו את הכתף ואלי קפץ בבהלה. צבי אמר בלחש, תירגע, זה אני. בוא החוצה רגע. ואלי – שידע בדיוק מאיפה צבי חזר – לא התעצבן כמו שבדרך כלל הוא מתעצבן כשמעירים אותו, בדיוק להפך. הוא חייך וגרב גרביים ונעל את הקרוקס המזויפות שלו ויצא עם צבי למסדרון ושאל, נו! איך היה? וצבי סיפר לו על הפגישה ועל איך רחל היא הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים ואז שלף את הפלאפון והראה לאלי את השם של רחל באנשי קשר שלו ואמר לו, אלי, ביום ראשון בעזרת השם אני מציע. ואלי חיבק את צבי ואמר לו, אחי, אני כל כך שמח. כל מה שתצטרך לארגון, אני בשבילך. וצבי אמר לו, תודה אלי, שבוע הבא הצעת נישואין! היית מאמין?
