א. מיום שנפתחו מחדש שערי האקדמיה הישראלית, לפני כשבועיים, איני יכול להפסיק לחשוב על הכיסאות הריקים. לא, אין זו הקינה השגורה על מצבן הרעוע של הפקולטות העבריות למדעי הרוח, שכיתותיהן הולכות ומידלדלות לאיטן מזה שנים. בשנה האקדמית הנוכחית, הכיסא הריק מבטא משמעות אחרת: לא היעדרה המוחלט של נוכחות כי אם נוכחותם של הנפקדים, או יותר נכון, של אלה שהתפקדו.
אני נזכר במרצָה שנתנה מבטה בכיסא שלפניה והעלתה על שפתיה את השם "לביא". לרגע קצר אורו עיניי; דימיתי שזה אינו אלא ידיד טוב שלא התראיתי עימו שנים. אבל המרצה מיהרה להפטיר "במילואים" ולהסיט את מבטה. בשיעור השני כבר לא נזכר השם. הרי ברור שזה כך: הם במילואים. זה קרה בכל שיעור ושיעור; בתחילה העיניים תרות ואחר כך הן כבר מתרגלות. אנחנו כאן והם שם.
איני בא להלין על עצם ההחלטה להזניק סוף כל סוף את השנה האקדמית לדרכה. ייתכן שאין מכך מנוס, שהרי מדינה חיה זקוקה לכך ולו מצד ההכרח להכשיר את אנשי הרפואה, המהנדסים והעובדים הסוציאליים שמלאכתם מקבלת עתה משנה תוקף. והיא זקוקה לכך גם מצד ההכרח להותיר על כנו קיום שאינו תופת, קיום שאינו מסתכם ברצועה התחתונה של המסכים המשדרים את מהדורות החדשות המדממות. הקיום הזה מקבל את גילומו המובהק בבחורה הצעירה שיושבת בשולחן שלפניי בספריית האוניברסיטה בשעה שמילים אלו נכתבות, ולפניה ספר שירים של טשרניחובסקי.
ובכל זאת, הכיסאות הריקים עומדים לנגד עיניי במלוא הדרם. מנהלי האוניברסיטאות המטירו הבטחות על יושבי הכיסאות הללו לכשישובו. בתום לב הבטיחו, וכמובן שרוצים לקיים. אבל עולם כמנהגו נוהג: השיעורים נמסרים, המטלות נכתבות והספרים נקראים, והם עודם שם, באופק של אש ועשן. ספק אם יוכלו באמת להשלים את הפער הזה חרף ההבטחות כולן, פער שהוא לא רק בחומר נלמד כזה או אחר, אלא גם בתודעה. משום כך חשוב להוסיף ולתת את מבטינו בכיסאות הריקים ולא להתיר לעינינו למוש מהם, כי מעולם לא היו לנו כיסאות מלאים מאלה.
ב. פתאום ראיתי במסדרון את אחד מבעלי הכיסאות הריקים, חבר יקר בשם עוז, מנסה למצוא את האיזון בין הנשק שעל כתפו האחת לקפה שבידו האחרת. עוז ביקש ממפקדו לטעום לרגע את טעם האקדמיה, בטרם ישוב להילחם. הוא מייצג את טובי בחורינו, שנפשותיהם עדינות ואוהבות דעת, ושבמקום לעיין עתה בכתבים עתיקים הם מחרפים נפשם בחופי עזה ובגבול הלבנון. מי שיניח לעיניו לשוטט במרחבי הקמפוס יבחין בהם מפלסים את דרכם בעולם האחר שנפלטו אליו לרגע. חלקם במדים מלאים, לאחרים רק נשק, וחלקם בלי כל אלה, אבל מי שייטיב את מבטו יזהה בהם משהו קדחתני, מעין אי־נחת של האדם היודע שזמנו שאול.
בזמנים כאלה אני שב ונזכר בתיאוריהם של החיילים ממעבה ימי מלחמת לבנון הראשונה, עת היו שבים משדה קרב אל ישראל שיש בה לכאורה מין ניחותא משונה. נכון, זה אינו מצבנו העכשווי, החיץ בין העורף לחזית אינו עבה וחריף כל כך. יתרה מזאת, כל היוצאים לרגע קט מן החזית שבים ומצהירים שאינם רוצים שנמעיט כאן מעצמנו ומחיינו בשל דאגתנו להם, והלא הם שם בשמם של החיים האלו ממש. ועדיין איני יכול שלא לחוש בדבר־מה מסוכן בנטייה לשקוע אל המשפט שכבר נכתב כאן: אנחנו כאן, הם שם.
המושגים האלו, כאן ושם, טומנים בחובם את תמצית תמונת עולמנו עד לאותה שבת אפלה. עזה שם, ישראל כאן. זו הרי המהות של מה שמכונה "קונספציה": הפרדה מלאכותית של חלקי מציאות חיינו באופן שמאפשר להעלים מעין ולהשכיח מלב. אין לי תשובה ברורה כיצד להיאבק בהרגל הזה, מלבד הזעקה כנגד התחושה שמבלי משים אנחנו מכוונים את שעוני חיינו לשש אחרי המלחמה, בעוד השעונים על ידיהם של הנלחמים עבורנו מצביעים עדיין על השעה הגדולה האחרת.
ג. כמעט כל מרצה פותח את דבריו בזמן הזה בכך שהוא מבין את עדינותו של הזמן ועל כן ישתדל להימנע מעיסוק ישיר מדי, בוטה מדי, במה שעלול להעלות בנפש מאזיניו את תמונות המלחמה ואת פחדיה. אולי נאמר למרצים שעליהם לנהוג כך, ויש בדאגה הזאת משהו יפה. אך כמעט כל מרצה שאמר זאת סתר את דבריו מיניה וביה וצלל ראש אל עיסוק בתועפות של זוועות ואכזריות. ואיני אומר זאת לגנאי. אי אפשר לגעת ביצירות מכוננות של תודעתנו היהודית והאנושית, עתיקות או מודרניות, מבלי להיקלע לאימות המלחמה, מהגלבוע ועד טרויה, מלונדון למישור החוף. זה המצב האנושי היסודי, ולא ניתן להעלימו.
ד. והיה יום שבו מצאתי את עצמי עומד בין המדפים הירוקים של ספריית מדעי הרוח בהר הצופים. מצידי האחד כתבי קבלת האר"י, שנכתבו בידי הנכדים והנינים של מגורשי ספרד, מצידי האחר כתבים שנולדו מתוך השבר של התאסלמות המשיח ששמו שבתאי צבי ומתוך הכאב על הקרב הנורא בין ראשי יהדות פולין ובין מאמיניו של יעקב פרנק. לא יכולתי שלא לחשוב על השברים והסדקים האינסופיים שמהם רקום עברנו, או נכון יותר, שמאותם שברים וסדקים אנחנו רקומים. ועל כך שהם תמיד מתמלאים במילים עבריות חדשות. עד כאן השיעור הראשון.
