זו כנראה המתועדת במלחמות. גם בגלל הסמארטפונים ומצלמות הגו פרו של הלוחמים, גם בגלל מספר העיתונאים חסר התקדים שצה״ל מכניס עם הכוחות. זו כבר לא רק עיתונות מלחמה אלא כמעט תיירות קרב, חלק משדה המערכה התודעתי של 2024. למרות ריבוי התקשורת שנועד לצמצם את המרחק שבין החזית לבית, יש דברים שרק החוויה בשטח עם הלוחמים מעבירה, ולכן, כשחנוך דאום סיפר לי שהוא נכנס לפגוש את הלוחמים בעזה, ביקשתי לקחת איתו טרמפ. הוא בא כדי לשמח אותם, אבל התברר שזה לא באמת מה שהם צריכים. יש להם מספיק מורל משלהם. אחרי שיסיימו לכבוש את עזה, כדאי שהרוח העזה שלהם תכבוש אותנו.
נתחיל מהאחיזה בשטח. התחושה הנינוחה שלהם היא הדבר הראשון שבולט מרגע חציית הגבול. יש משהו כמעט מדבק בביטחון שבו הלוחמים מסתובבים במרחב שנכבש, כמו בלי פחד. זוהי תחושה מתעתעת, אבל לא שאננות. הם איבדו כאן חברים, ויודעים שהאויב עדיין יכול לצוץ מפיר נסתר ולנסות לזנב בהם, אבל אחרי יותר מחודש של לחימה הם פועלים בחופשיות מופגנת על הציר הלוגיסטי שכבשו ושהם מאבטחים. מאות מטרים בלבד מאיתנו עדיין מתנהלת לחימה אשר הדי הפיצוצים ממנה נמשכים כמו רעש רקע בלתי פוסק.
המכשול שקרס בשבעה באוקטובר היה גם מנטלי, גדר עצומה שאמורה להשכיח עד כמה קרובות הן עזה ותל־אביב. והנה עכשיו, שעה וחצי נסיעה בלבד מהבית במרכז הארץ ועד לבית המח"ט בחאן־יונס. הקרבה הגיאוגרפית לא נתפסת, עד שעושים את הדרך ברכב הפרטי עד הגבול ומשם נסיעה קצרה בכלים הצבאיים. עזה קרובה, וכשנמצאים בה אי אפשר שלא לחשוב עד כמה החטופים קרובים. לפי ההערכות, גם סינוואר ממש לא רחוק מבחינת הרדיוס, כנראה עשרות מטרים מתחת לאדמה. ייקח שנים לשקם את תחושת הביטחון אחרי מעללי חמאס, אבל המחסום של צה״ל נשבר אף הוא ביחס לפעולה בשטח האויב. מה שנחשב עד לא מזמן לשטח השמדה, יעד לפעולות קומנדו נדירות, הוא עכשיו אוטוסטרדה מכורכר שנעים בה בג׳יפים קלים.
מי שמפקד על הגזרה שבה היינו הוא מח"ט חטיבה 55 של הצנחנים, אל"מ עודד זימן. את שמה של בתו שנולדה תוך כדי המלחמה הוא העניק טלפונית, מהשטח. לחטיבה הזאת היסטוריה מפוארת של קרבות, משחרור ירושלים והקרב על גבעת התחמושת ועד צליחת התעלה ביום הכיפורים. היום משרתים בה דורות אחרים. יש בהם בני 22 שסיימו סדיר לא מזמן, וגם לוחמים שחצו את גיל 60. אחד מהם הוא איתן כבל. ח"כ ושר לשעבר שבגיל 64 מתעקש לשרת לצד לוחמים שיכולים להיות הנכדים שלו. כשהוא מדבר עליהם הוא משווה בעיניים נוצצות את דור הפורטנייט לימי בר־כוכבא.
לכבל היו כל התירוצים להיות בקו אחורי יותר, אבל הוא משרת ברציפות מהיום הראשון, בהתחלה בטיהור ופינוי כפר עזה, אחר כך בצפון, ועכשיו בחאן־יונס. בימי שגרה הוא אורח קבוע באולפנים, אבל מאז שעלה על מדים הוא סרבן ראיונות עיקש. גם איתי הוא חולק תובנות במשורה ומבטיח שעוד יבוא הזמן לנתח את הכול.
ההרס. ככל שמתקדמים עמוק יותר, הרחובות נעשים צפופים והרוסים יותר. ממדי החורבן עצומים, עד שלעיתים קשה להשתכנע שאנחנו בלב העיר. רק כשרואים את המפה לפני ואחרי אפשר להבין את עוצמת ההרס. המח"ט זימן מקפיד להדגיש שאין הרס לשם הרס אלא רק מול תשתיות טרור, שפשוט פזורות כמעט בכל בית. ובכל זאת, ההליכה בין החורבות דקות ספורות אחרי שחלפנו על פני כפר־עזה ובארי הנטושים, מעלה את התחושה שזו תוצאה אגבית חשובה מאוד. עוד לפני שיושגו מטרות העל של מיטוט חמאס והשבת החטופים, צריבת התודעה בצד השני עוברת בחורבן עזה.
התמרון. כבר הספידו את המלחמות. חיל אוויר, טילים מדויקים, סייבר. אבל הנה הוכח שאין תחליף לנעליים על הקרקע. אחד הלוחמים הצעירים מספר לי שהוא מתכנת, כותב שורות קוד לפרנסתו. אבל בשנה שבה פרצה הבינה המלאכותית לעולם, במקום לדהור בשפיץ של הטכנולוגיה העתידנית הוא נשלח עכשיו לחוד החזית במלחמות של פעם. הפצצות אמנם חכמות, אבל שדה המערכה עדיין פרימיטיבי. מלא בוץ ומדיף ניחוחות של אבק שריפה. הוותיקים פחות מופתעים. אחד מהם, שכבר היה ברצועה בסבבים קודמים, טוען כי הוא ידע שעוד יתמרן בעזה, "כמו שאני יודע שנתמרן בלבנון. בעוד חודש, חצי שנה או שנתיים. אבל זה יקרה".
הדשדוש. זה מונח שמושמע בעורף. כאן הוא לא מורגש בינתיים. בבית מתעוררים כל בוקר למחנק ה״הותרו לפרסום״, אך לא חווים את ההישג המבצעי. אין דיווחים שוטפים על עוד שלושה פירים שאותרו והושמדו, עוד מחבלים שחוסלו במנהרות. מי שמודד את צה"ל רק בשאלת ההגעה לסינוואר והחטופים אכן מתאכזב. אבל צה"ל לא מודד כך את עצמו, והלוחמים לא יכולים לעבוד עם סטופר. כיבוש פני הקרקע היה מהיר יחסית, ולכן בצפון הרצועה הלחימה עוברת שלב וחלק מהכוחות כבר שוחררו הביתה. אבל הסיפור הגדול הוא השמדת המנהרות, ופה צריך זמן. אסון הפיצוץ של משאית חומרי הנפץ, שגבה את חייהם של שישה לוחמים, חשף את הציבור הישראלי לאחד המאמצים בנושא המנהרות, אבל יש עוד המון. בחו״ל פורסם לא פעם הרעיון של הצפת המנהרות במים. יחידות צה״ל פיתחו שיטות אחרות שמיושמות ברמה המבצעית. מה חשוב לך שיידעו? שאלנו את המח"ט. שצה״ל הורג מחבלים במנהרות, ענה. זה משתקף לא רק במודיעין אלא גם במה שמספרים שבויי חמאס שנדחקו מהן החוצה. רק תנו לנו זמן לעבוד.
היום שאחרי. אל"מ זימן מספר שכאשר כינס את אנשיו לדון בו ברמת החטיבה, היו כאלה שהתקוממו: הם לא רואים "יום שאחרי" בלי להשלים את המשימה. מוקדם להם לעזוב. אחרים חושבים על התאריך שכבר נמסר להם כנקודת אופק, שמחים שיש מועד משוער לחזרה לחיים שלפני, אבל גם חוששים ממנו. מבחינתם, היום שאחרי הוא לא שאלה אסטרטגית על עתיד עזה ושיקומה, אלא שיקום העסקים שהשאירו. מערכות היחסים, השגרה הרגילה, זו שיש בה הררי בירוקרטיה, וגם סתם ארוחות ערב בבית. ייקח זמן להתרגל מחדש לקצב של החיים שנמשכו כשהם היו בחזית. אבסורדי ככל שזה יישמע, הבועה העזתית שבה הם נמצאים עלולה להתפוצץ בעורף. זה לא קשור רק לניתוק מטוויטר ומתכניות האקטואליה, אלא בעיקר לעובדה הפשוטה שהאנשים בלי טלפון בכיס. הם לא קבורים במסך אלא נמצאים יחד, חבורה צעירה עם מטרה משותפת אבל גם זמן פנוי. כתוצאה מכך מתפתחת תרבות פנאי חדשה ישנה. פתאום ספרים חוזרים לאופנה. הם אולי חוזרים אחורה לתקופה אחרת: חלק יגידו לסדיר, אחרים לתיכון או לתנועת הנוער. גם תחום המזון כמו לקוח מתקופות צעירות יותר של חייהם: המטבח העזתי הצה״לי נע בתפריט אקראי שבין ספגטי קבנוס לקרמבואים שהוכנסו לקופסאות של תחמושת כדי שישרדו את הדרך. גם הגרפיטי על הקירות ברחוב הוא תרבות בפני עצמה. חייל אחד מתגעגע להודו, אחר מבטיח לחברה שיחזור, ויש גם מסר לחטופים. בתוך הבתים, ההווי על הקירות עשיר אף יותר. עם שירים פלוגתיים, בדיחות פנימיות, וטבלה גדולה שסופרת את הזמן עד לאפטר הבא.
ויכוח. הרבה זמן ביחד זה גם הרבה זמן להתווכח. בניגוד למחשבה שאת כל חילוקי הדעות צריך להקפיא עד אחרי המלחמה, דווקא כשהדיה נשמעים היטב, איש לא מנסה לטשטש אותם. בקפה האחרון לקראת היציאה שלנו מהרצועה שוב מתפתח דיון. מישהו מהוותיקים אומר שצריך לסיים את המלחמה, השני חושב שאין על מה לדבר, שלישי מציע שבעצם אין ביניהם ויכוח. אבל גם אם יש, אף אחד לא נבהל. לכולם ברור שהם באותו צד. של הטובים, של ישראל. באולפנים הסלוגן הוא ביחד ננצח, אבל אולי במקום להימנע מהמחלוקת באופן מלאכותי, אפשר לנהל אותה אחרת. ביחד נתווכח.
