ההתרחשויות המשמעותיות ביותר השבוע היו בזירת הצפון. רצף החיסולים והתקיפות שם, המיוחסים לישראל, העלה מנגד את רף התגובה של חיזבאללה.
הנה התקיפות המשמעותיות ביותר שיוחסו לישראל השבוע בלבנון: חיסול של עלי חסין ברג'י, מפקד מערך כלי־הטיס הבלתי־מאוישים של חיזבאללה בכפרו ח'רבת־סלים, יממה אחת בלבד לאחר חיסולו של מפקד כוח רדואן ויסאם אל־טוויל. זה קרה שבוע בלבד אחרי החיסול של סלאח אל־עארורי בלב הדאחיה בביירות, שיוחס גם הוא לישראל, ואחרי החיסול של בכיר כוח קודס האיראני רזא מוסאווי, על אדמת סוריה.
מנגד, חיזבאללה ביצע בשבת מתקפת טילים עוצמתית לעבר יחידת הבקרה האווירית במירון, ומתקפת כטב"מים על בסיס מפקדת פיקוד הצפון ליד צפת ביום שלישי. מרבית הכלים יורטו. מל"ט אחד התפוצץ במגרש החניה של הפיקוד, מבלי שגרם לנזק או לנפגעים. ייתכן שחיזבאללה עדיין לא אמר את המילה האחרונה בתוכניות הנקמה שלו.
בכל מקרה, זירוז ההסלמה לא בהכרח מנוגד לאינטרס הישראלי; להפך. כדי להבין מדוע, עלינו לחזור ל־8 באוקטובר, כאשר נסראללה הצטרף למערכה ופתח לישראל חזית צפונית. מטרתו המוצהרת הייתה לרתק כוחות משמעותיים של צה"ל לצפון, ובכך לתרום את חלקו ל"אחים" מהחמאס, אך לא בהכרח יותר מזה. התוכנית צלחה, עם בונוס מבחינת חיזבאללה: הישג תודעתי אסטרטגי, הנובע מכך שעשרות אלפי ישראלים מעשרות יישובים לאורך גבול הצפון מפונים מבתיהם כבר יותר משלושה חודשים. בכך נוצרה "רצועת ביטחון" בשטחנו, במקום בתוך שטח לבנון. זהו פינוי יישובים ראשון בצפון מאז ראשית הציונות.
בדיעבד, רבים במערכת הביטחון סבורים כי הפינוי, כולל אפילו של העיר קריית־שמונה, היה נחפז ושגוי. ייתכן כי דווקא הוא שנתן לחיזבאללה את הלגיטימציה לשגר טילי נ"ט ורקטות לעבר בתי אזרחים, דבר שאולי לא היה קורה אילו היו מאוכלסים. באותו זמן, הכרזות הדרג המדיני שלפיהן תושבי הצפון לא ישובו לבתיהם מבלי שכוחות רדואן של חיזבאללה ינועו צפונה אל מעבר לקו נהר הליטאני, העלו את ישראל על עץ גבוה: קשה לראות את זה קורה רק בזכות המגעים הבינלאומיים, שנמשכו גם השבוע בהובלת המתווך האמריקני עמוס הוכשטיין ודיפלומטים צרפתים מאחורי הקלעים.
עדיף בקיץ
מבחינת חיזבאללה, ההתשה מול ישראל – "מתחת לרף המלחמה המלאה" – אמורה להימשך כל עוד נמשכת המלחמה מול חמאס, אבל כיוון שהלחימה בעזה צפויה להימשך עוד זמן רב, בעצימות עולה ויורדת, ישראל מצידה חייבת לנתק את הקשר הזה כדי לאפשר את החזרת תושבי גבול הצפון לבתיהם. איך עושים את זה?
כאן המקום לציין כמה הנחות יסוד לגבי החזית הצפונית: חיזבאללה אינו חמאס, לטוב ולרע. לרע – יכולותיו הצבאיות גדולות פי כמה, וגם תוואי השטח ללחימה בלבנון, אם תידרש, הרבה יותר מאתגר (למעט סוגיית המנהרות, שם האתגר הצבאי בעזה הוא חסר תקדים בקנה מידה עולמי). מאידך, חיזבאללה אינו מתכוון להילחם למען יחיא סינוואר עד טיפת הדם האחרונה של אנשיו. ולהבדיל מחמאס – שהצליח בחוצפתו, ובמידה רבה בשל תמימותה של ארצות הברית, לגלגל אל פתחנו את האחריות על אספקת המזון ותנאיה הבסיסיים של האוכלוסייה בעזה, עד כדי כך שאנחנו אלה שעומדים למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג ולא ארגון הטרור הפנאטי – לחיזבאללה יש אחריות מדינתית. אין לו שום לגיטימציה פנימית לפתוח במלחמה כוללת מול ישראל; ראשי העדות האחרות בלבנון כבר הבהירו זאת באופן נחרץ.
ישנן סיבות נוספות לכך שזהו עיתוי מאוד לא נוח לחיזבאללה לפתוח במלחמה מול ישראל. אחת מהן היא שחמאס לקח לחיזבאללה את יתרון ההפתעה המשמעותי. צה"ל לא ייתפס שוב באוזלת יד מוחלטת, כמו בבוקר שמחת תורה בדרום. איראן גם לא תרצה שחיזבאללה יתגלגל למלחמה מלאה מולנו, לפני שהיא מצידה תכריז על כך שיש בידיה פצצת אטום ראשונה. למרבה הדאגה, איראן מגבירה בימים אלה את העשרת האורניום שלה בדרך לפצצה, אבל נראה שייקח לה לפחות עוד כשנתיים כדי להיות גרעינית באופן רשמי, אם תחליט על כך.
גם מבחינת ישראל, העיתוי הנוכחי למלחמה כוללת מול חיזבאללה הוא בעייתי מאוד. גם לנו אין כעת יתרון אפשרי של הפתעה. בהקשר זה יצוין, למשל, כי מהלך הפתיחה של מלחמת לבנון השנייה, "משקל סגולי", היה מבוסס על הפתעה. הדבר אִפשר להשמיד אז בבת־אחת את כל מערך טילי הפאג'ר של חיזבאללה, להבדיל מהקטיושות שנותרו בידיו. גם מזג האוויר החורפי יוצר בעיה לצה"ל, משום שהוא שוחק, גם אם אינו מבטל לחלוטין, את יתרוננו הטכנולוגי. וכמובן, צה"ל זקוק לזמן כדי להתמקד בלחימה בעזה, למלא את מחסני התחמושת ולאושש את כוחות המילואים (ואת המשק). אם לא תהיה ברירה הוא ייצא למלחמה מלאה מיידית מול חיזבאללה, אבל עדיף שהיא לא תתחיל לפני הקיץ.
אבל איך משיגים רגיעה בגבול הצפון ומחזירים את התושבים לבתיהם, לפחות עד אז?
כאן נכנסים לתמונה כמה "איתותים": בחיסולים שמיוחסים לה, ישראל משדרת כנראה שהיא מוכנה לשים את כל הקלפים על השולחן ולצאת, בכל זאת, למערכה מלאה. במשחק הפוקר הדמיוני, עכשיו נסראללה הוא שצריך להחליט האם להגדיל את ההימור שלו או לסגת. זאת כאשר הוא מבין את החדירוּת המודיעינית של ארגונו, ובשעה שהוא עשוי להיות בעצמו אחד היעדים הבאים לחיסול (סוף־סוף).
כדי לחדד כמה "איתותים", בפיקוד הצפון פועלת גם "יחידת השפעה". ייתכן שהיא מתואמת באחת מפעולותיה עם ראש מועצת הגליל העליון, גיורא זלץ, שהפתיע השבוע כאשר אמר שתושבי הצפון יסכימו לחזור לבתיהם אם חיזבאללה יורחק בפועל אל מעבר למרחק הירי הישיר של טילים נגד־טנקים לעבר יישובים ישראליים (כשישה קילומטרים). הוא לא חזר על דרישת הנסיגה אל מעבר לליטאני כתנאי לשיבת התושבים.
בהפצצות התכופות, צה"ל פועל באופן מעשי להשמיד כל עמדה שקשורה לחיזבאללה במרחב ששת הקילומטרים המדוברים, וחיזבאללה באמת נע מהם צפונה. ייתכן שצה"ל יהפוך את הטווח הזה ל"שטח השמדה" דה־פקטו. האם זו המציאות החדשה שצה"ל מעצב בגבול הצפון? והאם זה יספיק כדי להחזיר את התושבים לבתיהם? ימים, אולי לא רבים, יגידו.
מלחמה תודעתית
ובזמן שבחזית הצפונית ישראל לקחה לידיה את היוזמה, עלינו להכיר בכך שבכל הקשור להחזרת החטופים ממקום שביים בעזה, שהוגדרה כאחד מיעדי המלחמה – היא רחוקה מפריצת דרך.
בנושא הזה מומלץ לכולנו לקחת את הפרסומים בתקשורת בערבון מוגבל ביותר. רוב הדיווחים שמגיעים בעניין מכלי תקשורת ברחבי העולם, וגם מפי "גורמים מדיניים" בישראל, הם בעיקרם דיס־אינפורמציה, חלק מן המלחמה התודעתית הכוללת בין ישראל לחמאס.
אז מה האמת בתחום הזה? יש גישושים ראשוניים בלבד לקראת עסקת שבויים חדשה בין ישראל לחמאס, בתיווך קטאר או מצרים, אבל אין שום הצעה מעשית על הפרק. גם לא הצעה שלפיה ישראל תפסיק את הלחימה בתמורה להגליה של יחיא סינוואר וצמרת חמאס מרצועת עזה, וחילופי אסירים בחטופים במקביל. זוהי יותר משאלת לב של גורמים בישראל מאשר אפשרות מעשית.
ניסיון העבר מלמד כי חמאס מתכוון למה שהוא אומר לגבי החטופים שבידיו. כך, כבר זמן קצר אחרי שגלעד שליט נחטף ב־2006, נקב חמאס במחיר שחרורו: 1,000 אסירים שבידי ישראל. לישראל לקח חמש שנים להסכים למחיר שננקב מלכתחילה, ולבסוף היא שחררה תמורת שליט 1,027 אסירים, בהם כידוע סינוואר עצמו. כעת דורש חמאס את שחרור כל האסירים שבידי ישראל תמורת חטופינו, לצד הפסקה מוחלטת של המלחמה. המסר הזה אמין, ולכן יש בידי ישראל שתי אפשרויות עיקריות להחזרת החטופים: או כניעה למרבית דרישות חמאס, אם לא לכולן, כאשר המשמעות היא אי עמידה ביעדי המלחמה, שלא לומר תבוסה – או העמקת המצוד במנהרות בחאן־יונס. שם היעד הוא להגיע פיזית ליחיא סינוואר ולמבוקשי הצמרת שאיתו – אחיו מוחמד, מרוואן עיסא ומוחמד דף.
התקווה היא שכאשר חייהם יהיו בסכנה של ממש, או אחרי שיחוסלו, ניתן יהיה להציל לפחות חלק מן החטופים. אגב, החיסול בביירות של סלאח אל־עארורי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס ביהודה ושומרון, נוסף על תפקידו כסגן ראש הלשכה המדינית, נועד כנראה להמחיש לסינוואר ולאנשיו את הסכנה שבחיסול, ולסייע גם בסוגיה של החזרת החטופים.
בינתיים, הסיכויים לחילוץ מוצלח של חטופים אינם גבוהים. זוהי תמונת המצב האמיתית והלא מעודדת בסוגיה הקשה.
בעיית רפיח
את הלחימה העזה בחאן־יונס מובילה מאז סיום ההפוגה אוגדה 98. אנחנו לקראת שיאו של אחד הקרבות, שייכנס בוודאות להיסטוריה הצבאית העולמית: לא פחות משבע חטיבות פועלות תחת האוגדה בפיקודו של תא"ל דן גולדפוס, בתוך אזור לחימה אורבני, שהחלק התת־קרקעי שלו עמוק הרבה יותר מאשר גובה המבנים שמעל לפני הקרקע. גובהם של המבנים מתנשא על פי רוב ל־2־3 קומות, לא יותר; המנהרות, לעומת זאת, מגיעות לעומק של עשרות מטרים.
הצצה למורכבות הבלתי נתפסת של התווך התת־קרקעי הזה, יכולנו לקבל אתמול כאשר צה"ל שיחרר צילומים מתוך מנהרה שהתגלו בה כלובים, שבהם הוחזקו כנראה כמה חטופים לפני בואו של צה"ל. המנהרה מפותלת לאינספור כיוונים וכוללת מספר עצום של מפלסים, שהמעבר ביניהם מתבצע באמצעות סולמות. העומק המרבי של המנהרה הזו הוא כ־20 מטרים. מעליה שוכן מרכז העיר חאן־יונס, השוקק חיים בימי שגרה.
משימתן העיקרית של שבע החטיבות שתחת אוגדה 98 היא לפרק את חטיבת חאן־יונס של חמאס, יום אחר יום, פלוגה אחר פלוגה, מפקד אחר מפקד, פיר אחרי פיר. כאשר שהיתי לקראת סוף השבוע במפקדה של חטיבה 4, קרייתי, ראיתי שאפילו מזג האוויר הגשום שהגיע לאזורנו לכמה ימים לא יאט את העבודה.
לפי הסיכומים שנעשו בצבא, עד כה נהרסו באזור חאן־יונס לבדה עשרות מנהרות ו"טופלו" כ־300 פירים. השמדה של פירים ומנהרות נעשית גם באזורי הלחימה במחנות הפליטים במרכז רצועת עזה, מצפון לחאן־יונס, בהובלת אוגדה 36. שם גם אירע האסון הבלתי נתפס שבו נהרגו שישה לוחמים ונפצעו עשרות מפיצוץ חומר נפץ שהיה מוכן להשמדת מנהרה, אך הופעל לפני הזמן בשל ירי טנק.
האסון, שבו נפצע גם הזמר עידן עמדי, ממחיש מצד אחד את הגבורה הבלתי נתפסת שבה פועלים לוחמי ההנדסה הקרבית בשלל משימותיהם, אך גם את העובדה שצה"ל סובל מתקלות בטיחות חמורות, הכוללות גם ירי שגוי חוזר ונשנה של כוחותינו על כוחותינו. ככלל, חיל ההנדסה הקרבית הוא אחד הטובים מסוגו בעולם בצד ה"קרבי" של משימתו, אך רמתו ההנדסית ירודה ביחס לחילות מקבילים. אגב, חומר הנפץ שהתפוצץ נחשב בטוח לשימוש.
צה"ל בנה את כוחו ללחימה קצרה, והעריך כי מסה של אש משולבת תגרום לכל אויב להתחנן להפסקת אש. אלא שחמאס אינו פועל לפי התוכניות האלה והניצחון טרם נראה
בינתיים, במקביל, בלב הרצועה מבססת אוגדה 99 חציצה בין דרום הרצועה לצפונה על בסיס קו נחל עזה, בין האזור שמול קיבוץ בארי לחוף הים. בצפון הרצועה דוללו הכוחות באופן משמעותי, וצה"ל כבר עבר ל"שלב ג'" המפורסם של המערכה, המבוסס על פשיטות מתוך ישראל או מתוך "שטח ההפרדה" של אוגדה 99. נקודת התורפה של תוכניות צה"ל ממשיכה להיות העובדה שהוא לא פעל עדיין קרקעית באזור רפיח, שם ייתכנו עדיין מנהרות תת־קרקעיות להברחת אנשים ונשק בין שטח מצרים לשטח הפלסטיני, על אף שהמצרים מציפים את האזור במי ים רבים.
עד לתמונת הסיום של המערכה, ישראל תהיה חייבת למצוא דרך להבטיח סגירה הרמטית של תת־הקרקע באזור רפיח, כדי שרצועת עזה תישאר מפורזת ביום שאחרי המלחמה. מצד שני, פתיחת המשפט הבינלאומי בהאג כובלת במידה רבה את ידיה של ישראל. ברפיח מצטופפים מאות אלפי פליטים שברחו מהצפון על פי הנחיות צה"ל. כל פעולה קרקעית שם תסכן חיי אלפים מהם. מעבר לכך, בטווח הארוך עדיף לישראל לא לשלוט בציר פילדלפי שמפריד בין סיני לרצועת עזה, כדי שתוכל לטעון שמבחינת החוק הבינלאומי אין לה שום אחריות על הנעשה ברצועת עזה.
לפיכך, המפתח להסדרת הגבול הדרומי של רצועת עזה מצוי בידי מצרים, שהאינטרסים שלה חופפים במידה רבה לשלנו, אבל ניסיון העבר מוכיח כי אין ביכולתה – או ברצונם של חלק ממפקדי הכוחות שלה – למנוע את ההברחות.
בכל מקרה, חשוב לדעת שמעבר לשיחות עם מצרים ולביקור החמישי של מזכיר המדינה האמריקני אנטוני בלינקן השבוע, מתנהלות שיחות משמעותיות עם ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, שיזרימו כסף רב לשיקום הרצועה, אם רק יימצא ההסדר שיאפשר להוציא את חמאס מן התמונה, ואם רק יערוך הקבינט את הדיונים המיוחלים ויציג את תמונת הסיום הרצויה של המלחמה, למרות הסיכון הפוליטי הכרוך בכך לבנימין נתניהו.
תוכניות מול מציאות
ומהדרג המדיני לדרג הצבאי: המלחמה נכנסת לשבוע ה־15 שלה, אף שאחד מיעדי התוכנית הרב־שנתית "תנופה", שהוגשה בתקופתו של הרמטכ"ל הקודם אביב כוכבי, היה לקצר את משך המלחמות העתידיות ככל האפשר. כאשר כוכבי הציג את "תנופה" לדרג המדיני הוא כתב למפקדי צה"ל כי "היעד של 'תפיסת ההפעלה לניצחון' ושל תכנית 'תנופה' הוא לקעקע את תפיסת האויב ולבנות כושר צבאי שיוכיח לאויב שתפיסתו איננה יעילה עוד. היעד יושג באמצעות התאמת היכולות, שיטות הלחימה והמבנה של צה"ל. מהות השינוי היא יצירת כושר לחימה משופר ביותר שיוביל להישגים אסטרטגיים וצבאיים גבוהים, בתוך זמן קצר ובמחירים נסבלים".
על פי כוכבי, התפיסה הזו תמומש באמצעות שלושה מאמצים עיקריים בעת הפעלת הכוח – תמרון רב־ממדי לשטח האויב, מהלומות תקיפה באש ובממדים נוספים, והגנה רב־ממדית חזקה. כל השלושה יתבצעו יחד, ייהנו מהדדיות הדוקה יותר, וימצו את יתרונותיהם באוויר, ביבשה, במודיעין ובעיבוד מידע, כדי לחשוף את האויב המסתתר ולהשמידו בקצב גבוה.
בשורה התחתונה, צה"ל בנה את כוחו ללחימה קצרה יחסית, והעריך כי מסה של אש משולבת, מהאוויר, מהיבשה ומהים, תגרום לכל אויב להתחנן להפסקת אש בתוך ימים. אלא שחמאס אינו פועל לפי התוכניות האלה וה"ניצחון" טרם נראה, על אף שחיזבאללה לא נכנס למערכה בהיקף מלא. היום כבר ברור שהיו סתירות בין התוכניות האופרטיביות של צה"ל ואופן בניין הכוח, לבין היעד של ניצחון מהיר.
