אמת המקובלת על כולם היא שהתקשורת הישראלית מחלישה את הרוח בזמן המלחמה, מתעסקת בדברים הקטנים והמפלגים, במחדלים ובפוליטיקה, במקום להתעלות לגודל השעה. ואני מוכרח לומר שלקח לי הרבה זמן להבין את הביקורת – מתחילת המלחמה צפיתי בעשרות כתבות של שלושת הערוצים הגדולים, כאן, קשת ורשת, שעסקו בגבורת הלוחמים שהגנו על הבתים, בסיפורי הרבש"צים וכיתות הכוננות (רק הבוקר צפיתי בכתבה על עין הבשור), בגולנצ'יקים ובטנקיסטיות, באזרחים מן השורה שנחלצו להילחם בשמחת תורה או שנרתמו לסייע לאחר מכן, וכן הלאה.
לכל הסיפורים המרוממים האלה, שממלאים אותי בגאווה ובאמונה בצדקת הדרך, אני יכול להוסיף אינספור כתבות בכלי התקשורת המודפסת והמקוונת. כבר תהיתי ביני לביני אם אנשי התקשורת מבינים את גודל השעה, ומחליטים להביא את הסיפורים שיחזקו את רוח העם, או שיש פה שיקול ציני יותר של מספר צפיות, והבנה שמה שמביא הרבה קהל זה סיפורי גבורה ודברים חיוביים.
כן, היו גם כתבות שעסקו במחדל הגדול, או במחדלים קטנים יותר, אבל זה היה עיסוק סביר, כזה שאפשר לעשות גם בזמן מלחמה בלי שהוא ירפה את הידיים. אז למה כל הזמן מאשימים את התקשורת ביצירת אווירת נכאים?
הגל הפתוח
לקח לי זמן להבין: מי שמתלונן על התקשורת הוא לא מי שבוחר באופן אקטיבי את הכתבות שהוא רוצה לצפות בהן, אלא מי שהרדיו או הטלוויזיה שלו פתוחים כל הזמן.
זה קצת עניין של דור וגם קצת עניין של חינוך והרגל, אבל באופן אישי הבחירה להפעיל רדיו כל הזמן על ערוצי חדשות נראית לי מוזרה. גדלתי בבית בלי טלוויזיה, והרדיו שלו מכוון לרשת ג' (מאז סגירת ערוץ 7), כלומר מוזיקה סביב השעון וחדשות פעם בשעה – שגם זה לא מעט, אגב. אז טלוויזיה אין לי, ואני לא מבין בשביל מה צריך אותה – היום אפשר להשיג את כל הסדרות ברשת ובאפליקציות, כולל שידורים חיים וחוזרים של החדשות.
ומה לגבי רדיו? כמו רוב החברים בני גילי, את החדשות שלי אני צורך דרך אתרי חדשות, אחרים דרך פושים ואפליקציות. אני לא שומע רדיו גם בזמן הליכה, שטיפת כלים או נהיגה – מעדיף מוזיקה, שיעור או איזה הסכת טוב. לא רואה בימינו שום צורך אמיתי לאזרח מן השורה בשמיעת ערוצי חדשות נון-סטופ.
אבל יש לנו בעיה מובנית, בלי קשר למלחמה: אנחנו מכורים. מכורים לחדשות, לפרשנויות, לעיסוק חוזר בפוליטיקה ובביטחון ושוב בפוליטיקה ושוב בביטחון, ואז קצת על יחסי חוץ ומשפטים, ולקינוח גם קצת פוליטיקה. וביטחון. כלי התקשורת יודעים את זה, ומשדרים אקטואליה כמעט עשרים וארבע שעות ביממה.
השלכה קטנה וכואבת של התופעה הזו גיליתי לאחרונה, כסטודנט לתסריטאות. מסתבר שאם אתה רוצה לכתוב סדרה, יש מעט מאוד זמן מסך – לאורך רוב שעות הבוקר והצהריים אנשים נמצאים בעבודה, זה זמן בעיקר לשידורים חוזרים ולתוכניות אירוח חסרות רייטינג; ומאחר הצהריים ועד שעת ערב מאוחרת תהיה מהדורת חדשות אחת ארוכה. רק בשעה שאחרי 21:30 צריך לדחוף את כל התוכן – ריאליטי בישול או מוזיקה, תוכניות תחקירים, ואולי פעם בשבוע גם סדרה עלילתית, קומית או תיעודית.
וכשהגל כל הזמן פתוח, והפרשנים מקשקשים את עצמם לדעת ומראיינים שוב ושוב את אותם אישי ציבור, אין מה לעשות – צריך למצוא על מה לדבר. וככה מדברים על המחדלים, מנסים לנתח שוב ושוב את ההצלחות והכישלונות של צה"ל, מדברים עוד ועוד על המחירים שנגבים מהצבא, ויודעים שמה שמחבר את הצופים לחדשות (כלומר רייטינג, כלומר כסף) זו הפעלת רגש. גם אם שלילי.
לברור את התקשורת
ההתמכרות לחדשות היא מהתופעות שהן לא טובות בשגרה, ומזיקות הרבה יותר בשעת חירום. אם יש הרגל שאפשר לנסות לאמץ, הרי זה לנסות להפחית צריכת תוכן אקטואלי. כאמור, נסו שיעורים, הסכתים וכן הלאה. יש הסכתים בכל כך הרבה נושאים – וגם אם הם אקטואליים, זו עדיין יכולת בחירה אקטיבית למי ולמה להאזין, ולא שמיעה פסיבית של הברברת האינסופית באולפן.
זה לא אומר לטמון את הראש בחול – אפשר לקרוא כותבים מכל הצדדים, ולצפות גם בתחקירים חריפים. אבל שימו לב מה אתם מכניסים לעיניים ולאוזניים, ואולי תרגישו שהתקשורת שלנו חיובית יותר.
