רק לפני כמה שעות, בחמש בבוקר, ירדתי מסיור לילה גשום במיוחד. ארבע שעות עם תאמר, קבלן מצליח מחורפיש; ליאב, סטודנט צעיר ואבא טרי מנהריה; ויניב, ד"ר להנדסת מכונות ואבא לשתי בנות חמודות מכוכב יאיר. ברכב הסיור לא היה מקום לכל חלקי החברה הישראלית, הוא קטן מדי, אך בגדוד שבו אני משרת ניתן בהחלט למצוא אותם, משרתים זה עם זה, שכם אל שכם, מאוחדים במשימה של הגנה על גבול הצפון בפרט ומדינת ישראל בכלל.
זה לא זוהר, וממש לא כיף גדול. היום "יחגגו" קציני הגדוד 100 יום רצופים במילואים, ומחר יצטרפו ל"חגיגה" גם החיילים הפשוטים, כמוני. אם אתם לא מילואימניקים, ולא גוייסתם למלחמה בשמחת תורה או למחרת, ספק רב אם תוכלו להבין את החוויה. מה משמעותם של 100 ימים של שהיה בשטח? מה זה אומר להשעות את כל השגרה הנורמלית לתקופת זמן ממושכת כל כך, ולחזור בגיל 24 (גילו של החייל הצעיר ביותר במחלקת הסיור שלנו) או 52 (גילו של המילואימניק הכי מבוגר במחלקה) לשירות צבאי ארוך כל כך. אף אחד מאיתנו לא שיער לפני 100 יום שנהיה פה כל כך הרבה זמן, שנחגוג פה את חנוכה, וגם את ט"ו בשבט. שמי שהתגייס בחודש תשרי ישתחרר להפוגה זמנית בבית רק בחודש אדר א' (לפני החזרה הצפויה לצו 8 מתישהו בהמשך השנה). השחיקה היא עצומה. האתגר שבניתוק מהבית והעבודה הוא בלתי נתפס. הקושי שאותו חווים בני המשפחות שלנו בעורף הוא אדיר, ולעיתים עולה בהרבה על זה שאותו אנחנו חווים כאן, אבל הוא לא יכול שלא להשפיע עלינו כאן באופן דרמטי.
רק דבר אחד באמת מחזיק אותנו כאן ונותן לנו את הכוח להמשיך: תחושת היחד. זו לא הציונות, ואלו לא האידיאלים הגדולים, אלא הידיעה שאנחנו כאן אחד בשביל השני ועם ישראל כולו מאוחד מאחורינו. החיבוק הזה, שאותו אנחנו ממשיכים לחוש גם אחרי 100 ימי לחימה הוא מדהים. ולא משנה בכלל אם מדובר בחמ"ל מתנדבים במעלות, חמ"ל בשלניות מנהריה או חומוסיה משכונת נווה שאנן בחיפה שפינקה אותנו רק ביום שישי האחרון בעשרות מנות חומוס לארוחת צהריים. החיבוק הזה מגיע מכל שכבות האוכלוסיה, ממעלות ומכפר ורדים, מנהריה ומשכונות היוקרה של חיפה, מדתיים וחילונים, מכל החלקים של העם המדהים הזה, ששלח את הבנים שלו לחזית גם בדרום וגם בצפון ויודע להמשיך ולחבק אותם כשהם שם.
וכן, מילואימניקים כמוני שלא זכו ללחום בעזה חשופים גם לשיח ברשתות, ובחלק מאמצעי התקשורת. בהחלט ישנם כאלו שהחיבור הזה, שתחושת היחד העמוקה, לא לרוחם. לעיתים בגלל שדחוף להם לעורר מרבצן את מחלוקות האתמול בכח, ולעיתים משום שיצר הפלגנות שלהם לא מצליח לדמום כל כך הרבה ימים ברצף. כן, גם פה במילואים יש בינינו לא מעט מחלוקות וגם ויכוחים נוקבים. יש פה אנשי ימין ואנשי שמאל, יש פה תומכי נתניהו וגם "אחים לנשק", כל החלקים של פסיפס העמדות הישראלי-ציוני מיוצגים פה, ומתווכחים היטב על מה צריכה להיות דרכה של מדינת ישראל בשנים הללו ובשנים הבאות. אבל הויכוח פה, למרבה השמחה, מתנהל בכבוד ובאהבה. כבוד ואהבה שנובעים מהידיעה המוחלטת שאין דבר שחשוב למי מאיתנו יותר מהעם שלנו והמדינה שלנו. כבוד ואהבה של מי שכבר 100 יום אוכלים ביחד, ישנים ביחד, נלחמים ביחד, שמחים ביחד ועצובים ביחד.
אל תתנו למחרחרי הריב והמדון להשכיח מאיתנו את האהבה שלנו זה לזה. אל תטשטשו את המחלוקות, אבל אל תשכחו גם שאלו מחלוקות בין אחים. אם יש דבר אחד שמאה היום הללו לימדו אותנו זה שהחברה הישראלית חזקה הרבה יותר מכל מי שמעוניינים היו להספיד אותה בטרם עת. פנטזיות סינוואר ונסראללה על התפוררות החברה הישראלית התבדו. אנחנו באמת מאוחדים, גם אם לעיתים קשה לנו לראות את זה מבעד למסך השסעים והמחלוקות. אסור לנו לשכוח את זה גם בימים הקשים הללו, וגם בזמנים לא פשוטים שככל הנראה עוד יבואו.
