מאמרו של נחום ברנע, "איך יוצאים מהבור שאליו נפלנו" (ידיעות אחרונות, 9.1.24), ביטא את המועקה ממחיר המלחמה, ואת החרדה מחוסר המוצא שאליו מובילה להערכתו התמשכותה. בחיפוש דרך ליציאה מהבור מוכן ברנע לבחון גם הסכמה לתביעות חמאס תמורת שחרור החטופים ולהשלים עם סיום המלחמה עכשיו, בתוצאה שנראית כתבוסה ישראלית.
ההודעות המצטברות מיום ליום, על נפילת טובי בנינו, אכן קשות. טבעי לחלוטין וגם מותר להטיל ספק באמונה שמהלך העניינים מתקדם אל חוף מבטחים. אלא שצריך לדעת כי המבוכה והספק מלווים את המלחמה מעצם טבעה, וכידוע היא הוגדרה "ממלכת חוסר הוודאות". בקיץ 1942, כשהארמיה השמינית הבריטית נסוגה במדבר המערבי עד קו אל־עלמיין מול התקדמות השריון הגרמני, מי יכול היה להבטיח לאומה הבריטית שהיא בדרך לניצחון? אבל בהנהגת צ'רציל, הבריטים האמינו בניצחון. ברוח הזו הנהיג בן־גוריון את מלחמת העצמאות.
גם מומחים לאסטרטגיה וגם הציבור מסרבים לנטוש את הציפייה שמלחמה תתנהל על פי תוכנית, בשליטה מלאה ומחושבת מראשיתה עד סיומה. אבל מלחמה היא תופעה כאוטית בטבעה. בן־גוריון, שלרגע לא זלזל בבשורת המדע, הבין לעומק את קוצר ידה של הנהגה לאומית לשלוט במלוא התפתחות המלחמה.
בפברואר 1948, בדיון המטה הכללי על כיווני התפתחות המלחמה, הסביר בן־גוריון: "שום מומחה לא יגדיר מראש מהי יכולתנו המלחמתית. אין זו יכולת נתונה וקצובה מראש. יכולת זו בלי ספק מוגבלת, אבל גודלה תלוי הרבה במטרת המלחמה. הדבר שעליו אנו נלחמים קובע מידות היכולת. מטרה מצומצמת – מצמצמת יכולתנו. מטרה מורחבת – מרחיבה. מיהו המומחה אשר יגיד לנו עד היכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנתו על עתידו הלאומי?".
כמו אז גם עתה, מול בעלי דעה המטילים ספק באפשרות הניצחון הישראלי, נחוץ לנו מבטו המאמין של בן־גוריון.
אכן, בכל יציאה לקרב הכרחי להגדיר מטרות ברורות. אבל איש לא יכול לצפות מראש את מלוא תוצאותיהן ואת המגמות האסטרטגיות המתהוות. עם התפתחות המלחמה, מטרותיה מחייבות בחינה והתאמה. ההנהגה הצבאית והמדינית נדרשות לנחישות בהשגת מטרות המלחמה, וגם להסתגלות גמישה נוכח התפתחויות בלתי צפויות. בשל כך לא נכון לשפוט מלחמה בסרגל מדידה מול היעדים והמטרות שהוצבו בראשיתה.
מתוך הבנה זו, לאחר שלושה חודשי לחימה סוכמה במטה הכללי תוכנית העבודה לשנה הבאה המוגדרת כשנת מלחמה בכל הזירות. מי שמתיימר לסכם את תוצאות המלחמה רק בהתייחסות למה שהתפתח עד עתה, מתעלם ממשמעויותיה של המלחמה הארוכה שרחוקה עדיין מסיום. בינתיים מדינת ישראל יכולה לציין כהתרחשות מעודדת את משמעות ההישג שרחוק מלהיות מובן מאליו: התגייסות האומה למלחמה.
ותיקי הנהגת המתנחלים מספרים על פגישתם עם ראש הממשלה יצחק רבין בימים שבהם הוביל אל הסכם אוסלו. בתשובה לשאלתם מדוע הוא מוביל אל התפנית הזו, ענה להם רבין שדור הנכדים שלו אינו נותן לו את הביטחון שיהיה נכון למבחן ההקרבה שבו עמדו חייליו בחטיבת הראל בקרבות תש"ח. כל עוד העוצמה בידינו, הסביר, חייבים להשיג הסדרי שלום.
בדיוק במישור הזה התחולל הפלא בהתעוררות רוח הגבורה של חיילי סתיו 2023. אילו יכולנו לקחת את רבין ליום אחד אל הלוחמים ברצועת עזה, הוא בוודאי היה נפעם ושמח להכיר בעוצמת רוח הלחימה, שאינה נופלת מזו של דור תש"ח. את רישומה של ההתהוות הזו מזהים היטב אויבי ישראל המתבוננים בהישגי הלחימה של צה"ל, והם מודעים לא פחות מאיתנו לעוצמת רוח הלוחמים ומשפחותיהם.
בשנת 1993, שנת החתימה על הסכמי אוסלו, הייתי מפקד חטיבה 7. יחד עם המפקדים והחיילים הצעירים שלחמו אז ברצועת הביטחון בלבנון, דנו אודות השיר ששרה אז להקת חיל החינוך, "אנחנו הילדים של חורף שנת 73'… הבטחתם יונה, עלה של זית".
את התגלותה הנוכחית של רוח לאומית חדשה הפליאו לבטא מורים מתיכון כפר־סבא בשיר הצדעה שנכתב לאחר פרוץ המלחמה: "אנחנו המורים של חיילי אוקטובר שנת 23… כשהגיעה אותה השבת יצאתם להגן בגופכם על כל תושבי המדינה, יצאתם מיד גם בלי צו 8". באותה מנגינת כמיהה של ימי אוסלו נכתב כעת טקסט מכונן שמוקיר את רוח ההקרבה של לוחמי צה"ל, ומפעים בתקווה גדולה לעתיד עם ישראל.
