אנחנו מצויים בתוך אופל עמוק. תמונות לוחמינו הגיבורים ויפי התואר, מיטב בנינו, ניבטות לעינינו כמעט מדי יום מתוך מסגרות שחורות. עודנו מלקקים פצעינו מיום שואה מזוויע שחווינו ומהפרת השבועה "לעולם לא עוד", והאויב שקם עלינו לכלותנו רחוק מהכרעה. אם זה לא מספיק, הרי שהוא דואג להזכיר שמבחינתו מדובר במערכה שרק החלה, וכי בכוונתו להמשיך אותה במשך שנים בצירוף זירות נוספות, ולסיים אותה בהשמדתנו.
ואולם אם נתנתק מהאירועים ונביט על עצמנו ממעוף הציפור, נוכל לראות בבהירות אור עולה מאופל בדמות שלוש התפתחויות אסטרטגיות חיוביות עבור ישראל. אם נשכיל להתנהל בהתאמה להן, ימי הרעה הללו ייזכרו בעתיד כימים שישראל יצאה מהם חזקה הרבה יותר משנכנסה אליהם.
ההתפתחות האסטרטגית החיובית הראשונה היא הפרידה של כולנו מהאשליות לגבי הפלסטינים. במשך שנות דור נקרענו בתוכנו במחלוקת עמוקה ומרה סביב הנושא. קרוב למחצית מאיתנו סברו שתמורת חלוקת הארץ נזכה בשלום, או לפחות באי־לוחמה. חציינו האחר לא האמין בכך וראה בכל הוויתורים בדרך להשגת יעד זה טעות אסונית. שלושים שנה התקוטטנו על הסוגיה הזו עד זוב דם – דם אחינו הנטבחים בפיגועים, ודם ראש ממשלתנו שנרצח בידי אחד מאיתנו.
כעת, האירוע הזה מאחורינו. לפי כל הסקרים, לרוב עצום ומוחלט של הישראלים אין עוד אמון בפלסטינים, והם אינם מוכנים להמשיך בוויתורים תמורת תקווה לשלום. סלע מחלוקת כבד ומחליש שעמד בינינו נעקר סוף סוף.
במשך שנות דור נקרענו בתוכנו סביב הנושא הפלסטיני. האירוע הזה מאחורינו
ההתפתחות האסטרטגית החיובית השנייה היא הופעת הסולם המיוחל. בימים האחרונים מלאו חמש שנים למשבר הפוליטי שאליו נקלענו, שהתפתח למשבר חוקתי וחברתי, אשר יצר את התנאים למשבר הביטחוני הקיומי שעימו אנו מתמודדים כעת. בחודשים האחרונים, לפני שמחת תורה, יצא המשבר הזה מכל פרופורציה ועינה את כולנו. מותשים ולכודים בתוך בור התחתית האפל של הפילוג הפנימי, חיפשנו נואשות ישועה; סולם שאפשר לרדת בעזרתו מעמדותינו הנחרצות. פרשי האפוקליפסה שעלו על העוטף עם שחר הגישו לנו על מגש את הסולם הזה. כולנו – ימין ושמאל, דתיים וחילונים – טיפסנו עליו החוצה ורצנו יחד אל שטחי הכינוס ואל החממות בעוטף.
אכן, קיצוניים קולניים משני הצדדים מנסים להחזיר אותנו ל־6 באוקטובר, אבל הם ניגפים בפני ההתפתחות האסטרטגית החיובית השלישית, שהיא הופעתה של הרוח הישראלית האדירה והבלתי מנוצחת. במשך שנות דור, שבהן שקענו בריב פנימי, הלך והתערער ביטחוננו העצמי. שמא צודק האויב ואנחנו חברה של קורי עכביש? שמא גוברים בתוכנו המבקשים להתפצל ליהודה וישראל? והנה, בתוך שעות ספורות התנפצו כל החששות וגילינו מחדש את כוחנו הגנוז. המאיימים בסרבנות רצו לעמדות הלחימה ולתאי הטיס; "הבורגנות התל־אביבית", שטעינו לראותה כאליטה גלובליסטית, נרתמה לשירות האומה; החרדים בחרו בערבות הדדית לטובת כלל ישראל, וגם ערביי ישראל הפתיעו לטובה ונמנעו הפעם ברובם המכריע מהצטרפות לאויבינו.
חבר שלי, איש קיבוץ בשרון, מספר לי על תופעה חדשה: צעירי הקיבוץ רצים בלילות במשק, מתאמנים לגיבושי יחידות מובחרות. אישה שאני מכיר – רחוקה מאידיאליזם המאפיין קהילות מגויסות – הופתעה כשבנה בן ה־13 הודיע לה שהוא רוצה להיות חייל קרבי כשיגדל. ממעוף הציפור ניתן לראות שהתעוררנו מהחלומות וחזרנו לעצמנו. יש בידינו כל הכלים לזנק אל עידן של עוצמה לאומית ולשרשרת פשרות שיובילו להסכמות פנימיות בין רובנו הגורף, אלה שרוצים לחיות יחד.
משימה אחת עוד לפנינו, ובה תלויה התמונה כולה: להביס את האויב בצפון ובדרום, להשמיד אותו ללא רחם עד היסוד, ולצרוב בו ובכל הצופים "לקח שיהדהד לדורות", כפי שהבטיח ראש הממשלה בראשית המערכה. אם נישאר נאמנים לעצמנו ונקפיד להשליך מאחורינו את מחלוקות העבר; אם נלווה את המערכה הצבאית הנחושה במערכה מאורגנת על התודעה, שתסביר לעולם החופשי כולו שמלחמתנו היא מלחמתו ונפילתנו היא נפילתו, ננצח. בידינו הדבר.
