ושוב אנו מתבשרים על עבודות מיגון שונות שהממשלה מתכננת לבצע בגבול הצפון כדי לאפשר את חזרת התושבים לבתיהם. נראה כי הלקח המתבקש ממתקפת החמאס על יישובי עוטף עזה לא הופנם, וכי הקונספציה הישנה והתלושה מן המציאות ממשיכה בשלה, כאשר לא ברור מדוע הגישה אל האויב בצפון שונה מזו שננקטת כעת מול האויב בדרום.
למי שטרם הפנים, כדאי להזכיר: כל המיגונים והמגננה שבעולם לא יעזרו, קו ההגנה לעולם ייפרץ. על מדינת ישראל ליטול את היוזמה לידיה ולא להרפות מהאויב. בשלב הראשון עלינו לכבוש את דרום לבנון עד לנהר הליטאני, ולהקים רצועת ביטחון שתהווה חיץ משמעותי בין כוחות היבשה הנאצים של חיזבאללה ובין יישובי הצפון.
בשלב השני יש לנקות את רצועת הביטחון מכל האזרחים הנחשדים כמשתפי פעולה עם חיזבאללה, ובמקומם יש ליישב מחדש את הצד"לניקים שהוגלו משם בעל כורחם ונזנחו לגורלם על ידינו בשעת הבריחה מלבנון, תחת הנהגתו של ראש הממשלה דאז אהוד ברק. יש להכשיר מחדש את צד"ל כגוף לחימה משמעותי ולהקים את מוצביו משכבר, שיעמדו בקו הראשון מדרום לליטאני.
בשלב השלישי יש להקים ברצועת הביטחון יישובים יהודיים – כן, התנחלויות. זו לא מילת גנאי אלא מילת כבוד ושבח, שהרי למדנו שבמקום שאין התיישבות – במוקדם או במאוחר גם אין צבא. ולמדנו את זה ממש שם, ברצועת הביטחון בלבנון, שממנה נסוג צה"ל אחרי כ־18 שנים שהחזיק בה. כשאנשי ימין "קיצוני" – חלקם חברי תנועת התחיה – הציעו בשעתו להקים יישובים יהודיים בדרום לבנון, הרוב ראה בכך הצעה הזויה. מן הסתם גם היום רבים משוכנעים שהצעה זו אינה סבירה. להם יש להזכיר את תולדות כיבוש רמת הגולן ויישובה.
למדינת ישראל לא היו תוכניות לפתוח חזית נוספת מול הסורים ב־1967, ולכן צה"ל לא תקף את הסורים בארבעת הימים הראשונים של המלחמה. שר הביטחון משה דיין חשש מזירה נוספת (נשמע מוכר?). כאשר שמעו על כך בני הקיבוצים והמושבים מעמק החולה ומשאר אצבע הגליל – שסבלו מנחת זרועם של הסורים וספגו הפגזות רבות לאורך השנים, הן ביישובים עצמם והן בשטחים החקלאיים ואף בדיג בכנרת – הם שלחו משלחת לירושלים, שישבה באופן תקדימי עם ראש הממשלה ועם ועדת השרים לענייני ביטחון, ויצרו לחץ כבד מהשטח על מקבלי ההחלטות. בסופו של דבר אלה נכנעו לדרישותיהם והורו לצה"ל לכבוש את הרמה. לא למותר לציין כי אלוף פיקוד הצפון, דוד (דדו) אלעזר ז"ל, היה גם הוא בין הדוחפים לכיבוש הרמה.
כיבוש הרמה, ששטחה פי חמישה משטח רצועת עזה, החל ביום החמישי למלחמה והסתיים ביום השישי והאחרון לה, למעט החרמון אשר נכבש על ידי חטיבת גולני יומיים לאחר מכן. בכיבוש הרמה נפלו 141 לוחמים. ברמה התגוררו אז כ־128 אלף סורים, מהם נותרו לאחר המלחמה כ־6,000 דרוזים בלבד. צה"ל הרס כמעט את כל הכפרים הסורים באופן שלא היו ראויים עוד למגורים.
אך לא די היה בכיבוש הרמה כרצועת ביטחון בלבד. כחודש לאחר תום המלחמה עלו אנשי הקיבוצים לרמה והקימו את היישוב הראשון בה, קיבוץ מרום־גולן. קיבוץ זה, של תנועת התק"ם, עבר שלושה מיקומים עד למיקומו הנוכחי, ובמשך מספר שנים הופצץ לעיתים תכופות על ידי הצבא הסורי, אך בנחישות מרשימה נשאר על כנו. לאחריו הוקמו היאחזויות נח"ל כבר ב־1968 לצד יישובים נוספים, וכיום מדובר בחבל ארץ שמיושב על ידי כ־28 אלף יהודים. בראשית כהונת ממשלת בגין השנייה, באמצע דצמבר 81', העבירה הכנסת ביום אחד שלוש קריאות של חוק הגולן, שהביאו לסיפוח הרמה למדינת ישראל. במרץ 2019 הכיר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בריבונות הישראלית על רמת הגולן.
הנה כי כן, חבל ארץ שנכבש בניגוד לרצון הראשוני של הממשלה, כדי להוות רצועת ביטחון צבאית, הפך לחבל מיושב המהווה חלק אינטגרלי ומהמדינה, ואף מוכר ככזה על ידי האימפריה שמנהיגה את העולם החופשי. אין סיבה שלא נאמץ את אותה דרך פעולה ואת אותו חזון לגבי דרום הלבנון ורצועת עזה, ויפה שעה אחת קודם.
לא למותר לציין כי גבולנו הצפוני נשלט כעת באש ובתצפית, כשם שהיה גבולנו באצבע הגליל ועמק החולה לפני 1967, וכשם שברמת הגולן הפך הגבול – שחלק גדול ממנו מתבסס על נחל הרוקד – לשולט באש ובתצפית בזכות אחיזתנו בחרמון ובתילים הנישאים של רמת הגולן. כך יהיה גם כשנבסס את גבולנו על נהר הליטאני, שיהווה מכשול טבעי משמעותי.
גם במקרה הזה נוכל להצהיר בגאון: לא ארץ נכרייה לקחנו. כשם שרמת הגולן היא נחלת חצי שבט המנשה, כך דרום לבנון הוא בעיקרו ובמרכזו נחלת שבט אשר, במערבו נחלת זבולון, ובמזרחו נחלת דן.
