התקשורת הישראלית, כמו כל תקשורת במדינה דמוקרטית, נוהגת לבקר ולתבוע אחריות מהממסדים למיניהם: הפוליטי, הצבאי, הכלכלי ועוד. מאז שבעה באוקטובר התביעה הזו התחזקה מאוד, ובצדק גמור. רק ממסד חזק אחד יוצא כמעט תמיד פטור מתביעת חשבון הנפש: התקשורת עצמה.
לתקשורת הישראלית יש חלק חשוב במצב שאליו הגענו בשמיני עצרת. קודם כול, בתרומתה לתרבות השיסוי והפילוג. למען האמת, למרות העוינות לכאורה בין הפוליטיקאים והתקשורת, שתי המערכות האלה משתפות פעולה לאורך שנים בפרויקט הקצנת השיח. הסיבה פשוטה: מדובר בשתי מערכות תלויות רייטינג, והתלות המשותפת מביאה את שתיהן לטפח שיח מוקצן שייצר את הביקוש המיוחל. אנשי ציבור שמטפחים שיח בוטה והתקפות אישיות יזכו להרבה יותר דקות שידור מעמיתיהם שמבקשים לדון באופן ענייני בבעיות שעל הפרק. כך טיפחה התקשורת האמריקנית את דונלד טראמפ, וכך טיפחה התקשורת הישראלית את איתמר בן־גביר. התקשורת נוהגת להזיל דמעות תנין על "הקצנת השיח הציבורי", בעודה שותפה מרכזית לתהליך.
החטא הגדול הנוסף הוא טיפוח סדר יום וגיבורי תרבות שאינם מתמקדים בתרומה לחברה אלא במצליחנות אישית, לא פעם כזו שהושגה באמצעים בעייתיים. מדוע היינו צריכים להגיע למלחמה נוראה ולמוות בשדה הקרב כדי להתוודע לדמויות מופלאות כמו אל"מ רועי לוי או סא"ל תומר גרינברג, בעוד בשאר ימות השנה אנחנו מואבסים באינספור כתבות על דוגמניות צמרת, מצליחני בורסה, פליטי ריאליטי או זמרים מעלימי מס? גם כאן קשה להתעלם מדמעות התנין: אנשי התקשורת מקוננים על תרבות הכוח־כסף־כבוד שמטפחים חלק מהפוליטיקאים, ועל כך שילדים בישראל חולמים רק להיות "עשירים ומפורסמים, לא חשוב איך", בעוד הם עצמם התורמים המרכזיים לטיפוח החלומות הללו.
אכן, לתקשורת אין השפעה גדולה על הדעות של הציבור; ברובה הגדול היא חילונית ושמאלנית, בעוד החברה הישראלית נוטה בבירור לכיוון ימני, מסורתי ושמרני. אבל לתקשורת יש השפעה עצומה על סדר היום ועל סדרי העדיפויות התרבותיים, דווקא משום שאלו סמויים מן העין ונקבעים על פי הבחירה מה ומי ניצבים במרכז תשומת הלב.
חטא שלישי הוא תרומתה של התקשורת לדימוי העצמי האפוקליפטי של רבים בחברה הישראלית, מעצם הקדשת שידורים אינסופיים לכל פיגוע טרור, קטן כגדול, ולצורך להביא כל עֵד שעבר בסביבת הפיגוע, גם כשאין לו שום דבר לחדש. עוצמתו של טבח שבעה באוקטובר והמלחמה שנפתחה בעקבותיו בוודאי הצדיקה גל שידורים כזה בימים הראשונים, אבל נדמה שבשלב מסוים אינרציית הגל הפתוח גברה על הצורך האמיתי.
בשבועות הראשונים שאחרי פרוץ המלחמה ניכרה מדיניות תקשורתית שונה מזו שהתרגלנו לה: מאולפני השידור סולקו, וגם הסתלקו מרצון, הפוליטיקאים המסיתים והמקטבים, ובמקומם הגיעו גדודי פרשנים (גם הם בכמות מוגזמת), שהתייחסו באופן ענייני לסוגיות כבדות המשקל שיצרה המלחמה: המתח בין המאבק בחמאס להצלת החטופים; האתגרים הצבאיים, המדיניים, והכלכליים; גילויי האנטישמיות והאנטי־ישראליות. פתאום התמלא המסך בדמויות מופת של לוחמים ומפקדים המסכנים את חייהם, ובפעילי החברה האזרחית המקדישים את ימיהם לטובת הכלל. התקשורת אף הצליחה להתעלות מעל התחרות בין הערוצים ולגבש מדיניות משותפת ביחס לסרטוני חמאס. וראו זה פלא, הרייטינג דווקא עלה.
נדגיש, אין כאן בשום אופן ציפייה מהתקשורת להתעלם מעקרון זכות הציבור לדעת. הציבור צריך לדעת על כל פיגוע טרור, גם אם הידיעה הזו עלולה להחליש אותו; הוא צריך לשמוע על כל התבטאות פרובוקטיבית של איש ציבור, גם אם היא עלולה לגרום להקצנת השיח. אבל זכות הציבור לדעת לא כוללת התבוססות אינסופית בדיווחי פיגועים או בשיח מקטב ומשסה. ובעיקר, היא כוללת גם את הזכות לדעת על האנשים המדהימים שעושים למעננו לילות כימים לאורך כל ימות השנה, ולא רק בעת מלחמה.
התקשורת נוהגת לבסס את המשוואה המוצדקת בין כוח לאחריות. ראוי שתחיל את המשוואה הזו גם על עצמה.
