100 ימים חלפו מאז השבעה באוקטובר. 100 ימים מאז הטבח הנורא בדרום הארץ ובמוצבים, בעקבותיו נפתחה מלחמת "חרבות ברזל". זהו סיכום מיוחד של רגעי ההצלחות והכישלונות של ישראל מאז תחילת המלחמה שלא נעצרת גם ברגעים אלו.
אין ספק שהכישלון הגדול ביותר של המלחמה עד כה היא עצם קיומה. חוסר היכולת של אמ"ן לספק התרעה על המלחמה הוא ללא ספק נקודת השפל הגדולה ביותר של 100 הימים האחרונים, אם לא של ההיסטוריה של מדינת ישראל ואגף המודיעין. אבל כדי לנסות לנתח מעבר לכך, צריך לשים לרגע בצד את אמ"ן והמחדל הגדול – ולהתמקד במה שקרה מהרגע שפרצה המלחמה ועד היום.
תרחיש הבלהות של ישראל
מאז פרוץ המלחמה, צה"ל החל בעצם בפעולת הגנה כדי להחזיר את המצב בעוטף לייצוב ביטחוני. לקחו כמה ימים עד שצה"ל ידע לומר שאין יותר מחבלים שמסכנים תושבים בעוטף, לצד כמה ימים של קרבות של הכוחות הכי מיוחדים; הקומנדו, שייטת 13, סיירת מטכ"ל ושאר היחידות המובחרות.
במשך כמעט עשרה ימים נלחמנו נגד מחבלים שנשארו בשטחי המדינה, תוך שחיל האוויר החל לתקוף מטרות ברצועת עזה. זה לא אירוע שייספר כהצלחה גדולה, שכן הכוחות התחילו בנקודה נחותה אל מול המחבלים שכבר תפסו עמדות בשטח ישראל, לקחו בני ערובה בתחנת משטרת שדרות ובקיבוצים בעוטף. זהו תרחיש הבלהות של מדינת ישראל, והוא היה אמור לקבל מענה טוב יותר. זה לא קרה, וזה עוד יתוחקר.

בכל הקשור למעבר משגרה לחירום, צה"ל עמד ביעדיו באמצעות הגיוס ההמוני שהחל עם פתיחת המלחמה. אין לוחם או חייל מילואים אחד שנשאר בבית, ולא יצר קשר או הצטרף ליחידה שלו. הכוח הגיע מהר מאוד לשטח, הציוד נפרס במהרה באיכות טובה וחולק לכוחות, והחוסרים מיד הושלמו, זאת בניגוד לכישלון 2006 עם הימחי"ם שהיו בלויים. חלק מהחוסרים הגיעו מחו"ל וחלק ממגוון תורמים, אבל בשורה התחתונה הכוחות הלוחמים קיבלו ציוד טוב ובזמן, ונכנסו להילחם בעזה עם ציוד תקני.
כשחיל האוויר החל לתקוף בעזה, קצב האש היה אדיר. ארגון הטרור שעוד תכנן להוציא גל שני של תקיפה, נבלם בין היתר בזכות התקיפה האגרסיבית מהאוויר, יש שיאמרו בצה"ל אפילו אגרסיבית מידי. צה"ל ויתר על נוהל הקש בגג וממדי ההרס נראו מיד: מעל 10,000 מטרות חמאס עמדו לרשות צה"ל בתחילת המלחמה, ואת כולם הוא תקף.
הכניסה הקרקעית
אחרי שבועיים של תקיפות אוויריות היה אמור להתחיל התמרון, אך הרמטכ"ל זיהה שיש צורך במיקוד נוסף של הכוחות והחליט לדחות את התמרון בעוד שבוע. הכוחות חזרו להתאמן במהלך שבוע הדחייה, הצבא נערך לתמרון והתחיל אותו בסוף השבוע השלישי למלחמה. בתחילה הצבא נמנע מלכנות את הפעולה הקרקעית בתוך הרצועה "תמרון", אבל אחרי כמה ימים הצנזורה התירה.
צה"ל נכנס עם שתי אוגדות, בהמשך צירף אחת נוספת והתחיל את התמרון בצפון הרצועה. בשלב הזה יש שאמרו במטה הכללי כי ההחלטה לא להתמקד ברפיח בתחילת המלחמה הייתה טעות, כי בזמן שצה"ל התחיל להעביר את תושבי צפון הרצועה דרומה, רפיח הפכה בעצם למחנה הפליטים הגדול ביותר בעזה. היום זה כבר ברור – זו אכן הייתה טעות.
עם הכניסה הקרקעית, צה"ל התחיל להרוג מחבלים, להרוס את עזה ולהחריב כל תשתית שנקרית בדרכו. אמנם עם כל יום שעבר גם עלה המחיר ששילמנו, לצד מספר החללים הגדל, אך הקרבות של הלוחמים מול מחבלי חמאס הסתיימו בנוק-אאוט בלתי ניתן לערעור: צה"ל הרג אלפי מחבלים וחיסל לחלוטין את התשתיות ברצועה.

עסקת החטופים והפספוס הגדול של צה"ל
בשלב הזה הגיעה העסקה לחילופי שבויים. צה"ל הצליח להחזיר הביתה אמהות וילדים, מבוגרות וחולים – ושחרר תמורתם אסירים "קלים" מבתי הכלא. עסקת החטופים הייתה בדיעבד הצלחה גדולה, וכל אלו שטענו כי צה"ל לא יוכל לחזור לתמרן אחריה, טעו. העסקה הגיעה לסיומה והצבא חוזר לעזה בכל הכוח.

במשך חודשיים הצבא חרש את צפון הרצועה, עבר מטר אחרי מטר ונכנס לעומק היעד הגדול: בית החולים שיפא. אבל בית החולים היה בעצם רק הפרומו לאירוע השיא של הלחימה בצפון הרצועה. אמנם מערכת הביטחון לימדה אותנו ששם נמצאות התשתיות המרכזיות כמו גם בכירי חמאס, אבל בחסות המוסריות הישראלית, יחיא סינוואר וחבריו ברחו משם דרומה דרך הציר ההומניטארי, ככל הנראה למנהרות חאן יונס. סינוואר בעצם ברח לצה"ל מתחת לאף וצה"ל ממשיך לרדוף אחריו. בסיכומו של דבר זו הייתה תקלה טקטית, בה צה"ל מצא את עצמו מול מנהרות ריקות עם סימנים מזהים של חטופים שנלקחו משם ושל הנהגת חמאס שברחה משם.
לא מקיימים הבטחות
לאורך כל הלחימה בדרום, ישראל הפרה שתי התחייבויות שלה לציבור: אי הכנסת סיוע הומניטרי ואי הזרמת דלק לתוך הרצועה, תוך כדי הלחימה. זאת בניגוד להצהרות, שבדיעבד התבררו כריקות מתוכן – הן של ראש הממשלה, הן של שר הביטחון והן של דובר צה"ל. המלחמה שהתחילה בסגירת ברזי המים – הפכה למלחמה שבה ישראל מנסה להסביר למה היא פתחה אותם בחזרה. זהו כישלון גדול, בעיקר בהיבט ההסברתי.
לאחר מכן המלחמה התחדשה, וצה"ל התחיל להתמקד במחנות המרכז ובחאן יונס. בכך תכנית המלחמה שהתבססה על ארבעה שלבים, מתקדמת בימים אלו לשלב השלישי בדרום הרצועה. בנקודת הזמן הנוכחית היו אמורים להיות לצה"ל עוד שני הישגים: השבת מספר גדול של חטופים באמצעות מבצע צבאי, מה שלא קרה, וחיסול של אחד עד שני בכירים לפחות מתוך ארבעת ראשי חמאס. בפועל, צה"ל אכן הגיע לשישה מקומות בהם שהו בכירים וחטופים – ופספס אותם. במשחק המוחות הזה הנהגת החמאס חושבת צעד אחד לפני הצבא, וזה לא משהו שאפשר למנות ברשימת ההצלחות.

מלחמת ההתשה מול נסראללה והחות'ים
בגזרת הצפון, נסראללה הצטרף למלחמה לקראת אמצע השבוע השני. בהתחלה הוא התמקד בירי לעבר מוצבים, והצליח לגרום לנפגעים בגלל שישראל לא הייתה מאורגנת נכון בגבול הצפוני. תושבי הצפון התפנו מבתיהם ונסראללה, במשחק איזון מסוכן, שומר על ההסלמה מתחת לרף המלחמה. יש לו לא מעט כישלונות ומכות קשות שהוא ספג מישראל לפי פרסומים זרים, כמו חיסול סגנו של איסמעיל הנייה – סלאח אל עארורי – בלב ביירות, מה שהביך את נסראללה בחצר האחורית שלו ועוד ברחוב שנקרא על שם בנו שגם אותו ישראל חיסלה בזמנו.
אך לנסראללה יש גם לא מעט הישגים מול ישראל. הוא לוקח מצה"ל קשב רב של מערכות מודיעין שהיו יכולות לסייע יותר במלחמה בדרום, והוא מחייב את ישראל להשתמש במערכות הגנה עבור גבול הצפון – שהיו יכולות לשמור טוב יותר על התושבים שמאויימים מעזה. בנוסף, הוא לוקח קשב מחיל האוויר ומאוגדות ההגנה וההתקפה – ומעביר את הקשב גם לגזרת סוריה. בין לבין, ישראל נאלצת לצאת עמו למלחמת התשה שאף אחד לא יודע כרגע איך היא תיגמר.

לצד גזרת הדרום והצפון, גם הגזרה השלישית נכנסת לפעולה: תימן והחות'ים שיגרו כלי טיס לישראל, שאחד מהם אפילו פגע בבית ספר באילת, והצליחו לפגוע במספר כלי שיט בים סוף. אמנם לא מדובר במלחמה של ישראל מולם, אבל כל זה בהחלט קורה בגלל המלחמה המתקיימת בישראל והקשר שלה עם איראן.
ועדיין, ישראל לא מכניסה את איראן לסבב הנוכחי באופן רשמי, למרות פרסומים כאלו ואחרים על בתי זיקוק שעלו באש, מתקפות סייבר באיראן וכנראה עוד כמה דברים שקורים ברגעים אלה ואנחנו לא מודעים אליהם.