אלה היו מאה ימים של מלחמה, של טראומה לאומית. מאה ימים של חטופים בשבי חמאס ושל מפונים מהדרום ומהצפון. מאה ימים של צו שמונה ושל סדירניקים בקרבות. מאה ימים של "הותר לפרסום" ושל "הועבר להמשך טיפול במחלקת שיקום". מאה ימים של מבט מתרוצץ הנה והנה – על מי אנחנו מסתכלים קודם, על איזה ימים אנחנו בוחרים לתת את הדגש.
הרי קשה להיכנס לימי הקרה הללו בלי לחשוב מה לובשים אחינו בשבי חמאס, מה הם אוכלים, והאם הם מדי פעם חושבים על הדברים שהכי אהבו מהחיים בבית: השוקו החביב עליהם, שחייב להיות במגירה המסוימת שלו במקרר; נעלי הבית שלא הסכימו להחליף, מברשת השיניים בצבע שהתמידו איתו לאורך השנים. אי אפשר גם שלא לחשוב על הלוחמים בשטח, והאם הם מתחזקים מהעורף החרד או שבלי משים אנחנו טיפה'לה מחלישים אותם. האם יש להם כל מה שצריך – לבוש חם, ציוד, תחמושת, מודיעין מדויק, הנהגה פיקודית?
ויש גם את המשפחות האבלות. מה קורה עכשיו עם ההורים השכולים מתחילת המערכה, ואיך מתמודדים אלה שהצטרפו אליהם כעת. מי מנחם את מי ואיך. כמה השתנו חייהן של משפחות הפצועים, ואיך מתמודד עם כל זה מערך ליווי הנפש. והמפונים, אלו שראו במו עיניהם מה שאסור לבן אנוש להיחשף אליו ואלו שפחות, וכולם יחד שכל בום מזכיר להם את הבור העמוק ההוא, של שבירת שמחת תורה. איך הם מתמודדים בצפיפות בבית ההורים או בחדר אחד במלון עם הילדים. ואסור לשכוח גם את החקלאי ההוא שהתנדבנו אצלו בתחילת המלחמה, מה איתו עכשיו? ובעל העסק שתרמנו לו, וההם שהקימו מערך התנדבות עצום, ואיזה תותחים אלה שעסוקים בהקמת הקיבוץ שלהם מחדש. ומה עם אלה שזה פחות הצליח להם? הם הרי גם שם, באותו בור. ואלה שחזרו מהשבי, ואלה שממתינים לגופה. כל כך הרבה סעיפים במאה ימי שבר בת עמי, מאה שנות אור שעברו בשנייה.
בסופו של רבעון התכנסו רבים לסיכום ביניים שנע בין דכדוך לייאוש. אבל למען האמת, בתוך מאה ימי השְחור היו גם מאה אלף נקודות אור. כן, זהו היום המאה למחדל בלתי נתפס, אבל גם היום המאה להתעוררות לאומית ולתקומה. מאה ימים של צבירת חוסרים, ומאה ימי תרומה אדירה. מאה ימי האשמות הדדיות בין המחנות, אבל גם מאה ימי אחדות ולחימה כתף אל כתף. מאה ימי נדיבות ההיי-טק ומאה ימי התנדבות בענף החקלאות בשעתו הכל כך קשה ויפה. מאה ימי "הדחה עכשיו" והדלפות קבינט, אבל גם מאה ימי "אם אין לכם משהו מאחד להגיד: סתמו ת'פה" של מיטב בנינו הטובים והישרים. מאה ימים שנספרו לחוסר האונים ההוא, אבל גם מאה ימים של תקווה חדשה. כי מתוך השבר הזה מדינת ישראל בחרה לעמוד על נפשה. היא בחרה לרוץ לתוך התופת בגבורה – התופת הצבאית, המדינית, האזרחית. בשעתה הקשה ביותר, במבחנה הקשה ביותר, ישראל בחרה בחיים, באחדות, בקיום. יהיו עוד מאה ימים. יהיו עוד ספירות אחרות וסיכומי ביניים נוספים שידווחו על כשלים וקשיים ומתיחות דרוכה. אבל כל אלה יהיו צבועים בכחול ולבן, כיפת ברזל של מלחמת הקוממיות השנייה.
