סימן שאלה גדול מרחף מעל החלטתה של ישראל להגן על עצמה בבית הדין הבינלאומי בהאג ולטעון בפניו את טיעוניה.
ההחלטה החריגה של ישראל, שמפרה מדיניות רבת שנים של אי שיתוף פעולה וניסיון לייתר את הדיונים בבית הדין, יכולה להוות הזדמנות גדולה – אך טמונים בה סיכונים לא מבוטלים.
מצד אחד, מהווה המשפט הזדמנות להיכנס לסדר היום העולמי ולתודעתם של אזרחי העולם. על מנת לממש את ההזדמנות הזו תצטרך ישראל לתרגל שפה חדשה שהיא הזניחה עשרות שנים, והיא שפת הצדק. ישראל אינה יכולה להמשיך להתפלפל על הגדרות משפטיות ולהסתפק בניצחונות טכניים. עליה לטעון את זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל, ואם צריך אז גם לפתוח תנ"ך ולצטט את הצ'רטר הכי חשוב שקיבלנו על הארץ.
מצד שני, הסיכונים ברורים. תוצאותיה של החלטה אנטי-ישראלית יכולות להשפיע לרעה ולדרדר עוד את מעמדה של ישראל בעולם, הן ביחס ללחימה בעזה, והן ביחס למלחמות ומבצעים עתידיים שתנהל ישראל. נכון שלבית הדין אין סמכויות אכיפה, אבל מרגע שתלויה החלטתו נגד ישראל מעל ראשה, נפער עוד חור בשמיכת הטלאים הרעועה שנשארה מהלגיטימציה של ישראל בעולם המערבי. למה זה חשוב? כי לגיטימציה מתורגמת לאשראי, לתמיכה בינלאומית, להשקעות כלכליות ולאספקת נשק. מדינה כמו ישראל לא יכולה, לפחות בתנאים הנוכחיים, להילחם לאורך זמן ללא גיבוי בינלאומי.
אבל הסיכון העמוק והמשמעותי יותר הצפוי מהאג הוא דווקא פנים ישראלי – הסיכון באיבוד פוקוס תקשורתי וציבורי על מהלכי המלחמה. לסיכון הזה שתי פנים: הסחה והשתקה.
מרגע שפורסם שישראל תופיע בפני בית הדין הבינלאומי בהאג, סדר היום התקשורתי הוסט לעסוק בענייני המשפט. שיח ער התקיים על הבחירה בשופט בדימוס ברק לייצג את ישראל, נטענו טיעונים בעד ונגד הופעתה של ישראל בבית הדין, הישראלים ניסו ללמוד את משמעויות המהלך והשלכותיו, ונערכו אינספור דיונים ומשדרים מיוחדים וארוכים בכל ערוצי הטלוויזיה והרדיו.
הדיון בהאג צפוי לעורר עניין רב ולרכז הרבה מאוד אמוציות ישראליות, שכן הגיוני שנתקומם מול חוסר הצדק בטיעוני התובעים, נשתומם מהשאלות האטומות של השופטים ונפרשן כל מחווה. כל אחד מאיתנו יתרום את טיעונו וחידודו לעמדה הישראלית, ויתפרסמו עוד מזוועות השבעה באוקטובר שיזעקו אלינו מתוך הכותרות הראשיות – על מנת לחזק את טיעוננו.
במה לא נדון? ככל הנראה לא נדון, או נדון פחות, בסיוע האנטי-הומניטארי שמקבל חמאס מישראל באקט שהוא פשע נגד האנושות. זאת משום שבניגוד לישראל, חמאס כן ניסה לבצע רצח עם, ולדאבוננו גם הצליח באופן חלקי. לא נדון בכך שישראל מנשימה את אונר"א במקום לפעול לסגירתה, בחשש לבריחתם של ראשי החמאס למדינות ערב דרך המנהרות בעוד החטופים שלנו משמשים להם מגן אנושי, בשליטת ישראל בגבול מצרים, ובשאלה מה המשמעות של הכרעת חמאס. כמו כן, לא נדון בנושאים "שוליים" כגון מצב המפונים, תפקוד המנהלות שהוקמו/לא הוקמו בדרום ובצפון, תקציב המדינה, מוכנות המקלטים בצפון למלחמה ועוד.
בנוסף להסחת הדעת, ישמש הדיון בהאג גם להשתקה. השתקה של כל רעיון פוליטי שאינו מיושר עם האינטרס האמריקני. כך למשל הכריז ראש הממשלה נתניהו על כך ש"לישראל אין כוונה לכבוש לצמיתות את עזה או לעקור את האוכלוסייה האזרחית שלה", וכן לדברי בלינקן: "נתניהו הבטיח – ישראל לא תעודד הגירה מרצון מעזה". כל ההצהרות הללו מורידות מן השולחן כל פתרון שהוא אינו הפתרון של אתמול, כלומר רשות פלסטינית מסוג כלשהו שתשלוט בעזה. בנוסף לכך, החלטות אלו מוצהרות ונמסרות לציבור הישראלי לאחר שלא התקיים עליהן שום דיון בקבינט, בממשלה ובוודאי שלא בכנסת ישראל.
בנוסף לצמצום משמעותי של מנעד האפשרויות המדיניות שעל שולחנה של ישראל, אנו עלולים לראות, באצטלה של צרכי הדיונים בהאג, גם רדיפה של ממש של אישי ציבור ועמדות ניציות. סנונית ראשונה ומסוכנת מאוד ראינו בהצהרת הפרקליטות כי מספר מקרים של התבטאויות של אישי ציבור "מצויים בבחינה של גורמי אכיפת החוק", משום שלכאורה קראו "לפגיעה מכוונת בבלתי מעורבים". הוצאת הדברים מהקשרם נועד להלך אימים על נבחרי ציבור ולסמן גבולות עבים ובוהקים של גבולות השיח, וזה חמור לא פחות מהעובדה שהאקסיומה שיש בלתי מעורבים בעזה עודנה טעונה הוכחה.
מכל הסיבות האלו, כלי התקשורת והציבור הישראלי צריכים להיזהר מלהתמכר לסדר יום שנועד להשכיח ממנו את הדרישה להכרעה, ונועד למכור לו שבתים חרבים בעזה הם תמונת ניצחון טובה דיה. על כולנו לזכור שמטרת המלחמה היא ביטחון ישראל, וצעד ראשון לכך הוא כריתה ועקירה של האיומים שמהווים כיום שתי זרועות התמנון האיראניות, בעזה ובלבנון.
