הימים הם ימי מלחמה שבהם נדמה כי כל המחלוקות מאחורינו, ועם ישראל נמצא במקום חדש ובריא יותר. אולי דווקא כעת, כשהלבבות פתוחים יותר לשמוע, זה הזמן לברר את המושגים החשובים והנפיצים שמלהיטים פעם אחר פעם את השיח הישראלי, ולנסות לרדת לעומקם. זאת מתוך הבנה שרק שיח אמיתי ועמוק יכול להביא לליבון הדברים, במקום האחיזה בעמדות דוגמטיות ו"מוכנות מראש", שאנו משתבללים אליהם במהלך דיונים פוליטיים בימי שגרה.
ובכן, מהי מדינת הלכה? כדי לפזר את הערפל השורר בסוגיה זו, שמעטים לצערנו ירדו לעומקה, יש להבחין בין שלושה מושגים: 1) מדינה יהודית – מציאותנו כיום; 2) מדינה דתית – הבלתי רצויה; 3) מדינת הלכה, שעליה נסוב הדיון.
מדינה יהודית היא מדינתו של העם היהודי, היא מדינת ישראל. למותר להזכיר כי זו קמה בתור מימוש זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל, כפי שמופיע במגילת העצמאות. תוכן הזכות נתון לדיון, ומגילת העצמאות מכילה בקרבה הגדרות שונות, שאולי אף סותרות זו את זו ביחס לזכות זו.
יהדותה של המדינה אף מעוגנת בחוק השבות ובכמה חוקי יסוד, ובפרט בחוק יסוד "הלאום". מאחר שהזהות "יהודי" משמשת הן בהגדרת הלאום והן בהגדרת הדת ברישומי משרד הפנים, מתבקש שמאפייניה היהודיים של מדינת ישראל יישאו מרכיבים שמקורם בדת היהודית, כגון הקביעה שיום השביתה מעסקים יהיה השבת, ושפתה הלאומית – העברית.
אומנם זכותו של העם היהודי למדינה אינה מותנית בהיותה של המדינה בעלת משטר דמוקרטי, אך העם היושב בציון החליט שהמשטר שעל פיו מתנהלת המדינה יהיה דמוקרטי. החלטה זו אף היא מעוגנת בחוקי יסוד. ועם זאת, יש להבחין בין זכות מהותית למדינה ובין צורת המשטר, גם אם שני המרכיבים של הנוסחה "יהודית ודמוקרטית" חביבים עלינו. יהדותה של המדינה היא מהותה; דמוקרטיה היא שיטת הממשל הנהוגה בה.
על בסיס יהדותה של המדינה התקבלה מעורבות מסוימת של ההלכה היהודית בפרהסיה הציבורית ואף בתכני התרבות בישראל. הסטטוס־קוו בענייני דת נולד גם הוא מכך, ואף ההצעות לאמנות חברתיות המכבדות את הפרהסיה הזו, כגון אמנת גביזון־מדן. שיווי המשקל העדין בין יהודית לדמוקרטית הוא שמאפשר את קיומה של האמנה החברתית המשותפת לכלל הציבור בישראל, גם אם מדי פעם נחשפות חריקות ממנו. לכן, אם חפצי חיים אנחנו, אין לבטל את מאפייניה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית.
ההלכה ביטלה את הכפייה
מהי מדינה דתית? זוהי ישות מדינית הכופה את אורח החיים הדתי על אזרחיה. שיטה זו נהוגה במדינות מוסלמיות כאיראן, סעודיה ואפגניסטן. במדינות דיקטטוריות בעלות אפיון אידאולוגי דוגמטי, כגון סין, קוריאה הצפונית, וייטנאם וקובה, קיימת כפייה של ערכי הקומוניזם על הפרט. זו אומנם אינה מדינה דתית, אך אופייה הוא כשל מדינה דתית מבחינת אכיפת החוקים על הציבור. מידה מזערית של כפייה אנטי־דתית על הפרט קיימת במדינות מערביות מסוימות האוסרות את לבישת הרעלה במרחב הציבורי, את ברית המילה או את השחיטה היהודית.
לעומת זאת, אין זה מיותר להזכיר שההלכה היהודית אינה אוכפת על היחיד שום התנהגות דתית. דבר זה ברור כשמש לכל מי שלמד את הסוגיות ההלכתיות והתלמודיות הנוגעות בשאלה זו. כל לומדי ההלכה התלמודית יודעים היטב שכל דרכי אכיפת ההלכה שהוזכרו הן בתנ"ך והן בספרות הרבנית, נוטרלו לחלוטין על ידי ספרות זו עצמה. התנאים למימוש אכיפה זו חודדו עד כדי אבסורד על ידי הפוסקים, באופן שגם בתנאים האופטימליים של קיום סנהדרין מתפקדת בלשכת הגזית, לא ניתן לממש שום כפייה. מדינה דתית אינה עומדת על הפרק מבחינת המשפט העברי, גם אם רוב אזרחיה יהיו דתיים. לכן את החשש הזה, שהוא העומד בבסיס הפחד העמוק של אחינו הליברלים, כדאי ואפשר לפוגג.
מדינת הלכה היא מדינה המכירה בתקפותו של המשפט העברי בתור הנורמה העקרונית של החקיקה. כדי להבין במה מדובר רצוי ללמוד את ספרו המונומנטלי של סגן נשיא בית המשפט העליון, פרופ' מנחם אלון, "המשפט העברי". ניסוח המשפט העברי בכלים מודרניים הולך ומתרקם לאורך השנים על ידי צוות המחלקה למשפט עברי של משרד המשפטים, בראשות הרב פרופ' נחום רקובר ועוד מומחים בעלי שם. כשם שזכה העם היהודי לשוב אל ארצו, אל שפתו ואל עצמאותו, כך ראוי לו לשוב אל המשפט הייחודי שלו, בעל מסורת משפטית מפוארת של פסיקה, בלי תלות מחייבת במשפט המנדטורי או העות'מני.
שני מרכיבים משמעותיים לענייננו יש למשפט העברי: האחד, הגדרה מחודשת של מקור סמכותו של הריבון; והשני, היחס לחקיקה ולפסילת חוקים. אחת השאלות החוזרות ונשנות בתורת המשפט היא מקור הסמכות של הריבון. במדינה המודרנית קיים קושי מובנה בקביעת מקור הסמכות השלטונית. מקובל לומר שהעם הוא הריבון, והוא המעניק לנבחריו, על פי שיטה מוסכמת, את השלטון. בישראל הריבון הוא הכנסת, כלומר הרשות המחוקקת, הנבחרת על ידי הציבור, והיא הנותנת תוקף חוקי – אם כי לא חוקתי לפי שעה – לרשות השופטת ולרשות המבצעת. אמנם יש לכנסת סמכות עקרונית לבטל את הרשויות האחרות, אך עקרון הפרדת הרשויות חזק דיו כדי למנוע מצב כזה.
הקושי המהותי שיש בהצבת גוף כלשהו כריבון הוא בכך שהמדינה מחליפה את הא־ל. זו הסיבה העמוקה לרתיעה של חוגים מסוימים, כגון חסידות סאטמר, מעצם הרעיון המדיני. לשיטתם, מדינה ריבונית היא מרידה בריבון האמיתי, בורא העולם. אומנם דעה זו אינה מקובלת להלכה אצל רוב באי בית המדרש, אך יש בה ניחוח של אזהרה מפני הגאווה של האדם, המציב עצמו כתחליף לא־לוהים. במדינת הלכה בעיה זו פתורה: הריבון הוא הבורא, והוא מקור סמכותה של המדינה על כל מרכיבי מוסדותיה, גם של השיטה הדמוקרטית.
המרכיב השני נוגע ליחסי החקיקה הפרלמנטרית וההלכה. ברגע שהמשפט העברי מוכר כבעל תוקף חוקי, יש בידיה של ההלכה להכיר בכל חוקי הכנסת כ"תקנת הקהל". מונח זה הוא מנגנון המאפשר לתֵת הכרה הלכתית מחייבת לכל חוקי הכנסת, הרבה מעבר לעיקרון של "דינא דמלכותא" המוכר בספרות ההלכתית. זהו מצב חדש הפותר את התסבוכת הקיימת אצל מקבלי סמכותה של ההלכה ביחס למערכת משפט הנחשבת בעיניה כ"ערכאות של גויים", מה שמונע משומרי מצוות לגשת אליה ישירות, ומסבך את ההליכים המשפטיים בחברה הדתית.
במדינת הלכה, כל מוסדותיה של המדינה ממשיכים לתפקד כפי שעשו מאז קום המדינה: הכנסת, הממשלה, בית המשפט העליון, ביקורת המדינה. אלא שכל אלה כפופים לחוקה, שמכילה את ההלכה כקריטריון עליון לחקיקה.
מצעד הגאווה יתאפשר
כדי ליישם את התיאוריה הזו יש לכונן גוף עליון, בדומה למועצת החוקה של צרפת או בית המשפט לחוקה, שבו יכולות להיפסל החלטות של הממשלה, הפרלמנט או בית המשפט, בשל אי־התאמתם לחוקה או לערכי היסוד של החברה. הגוף העליון הזה, התואם את תפקידו של הסנהדרין בימי קדם, יקבל את הלגיטימציה שלו מהציבור בדרך שתהיה מוסכמת על הכנסת, וברוב מוסכם שיבטא את הקונצנזוס התרבותי של כלל החברה בישראל.
במתווה זה, כפי שבשם הערכים הליברליים רואה בג"ץ לעצמו סמכות לפסול חוקים, בניגוד להיגיון הדמוקרטי, כך יינתן כוח לפסול חוקים מעטים העומדים בניגוד לבסיס המשפט העברי. עם זאת, סביר מאוד להניח שמספר החוקים שייפסלו על ידי מועצה זו יהיה קטן בהרבה מאלה הנפסלים היום בבג"ץ, וכי הנטייה הכללית שלה תהיה שלא להתערב ללא צורך.
לשאלה האם מדינת ההלכה חייבת להיות דמוקרטית, נענה כי מדינת ההלכה אינה קובעת כלל מהי צורת המשטר שעל פיה תתנהל המדינה, ונושא זה נותר נתון לחלוטין להכרעת העם (ראו "העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין על דברים יז, יד). גם חירויות הפרט יישמרו לחלוטין, בדיוק כמו בכל רחבי המדינות המערביות, כך גם זכויות האדם הבסיסיות. יש לציין בכנות כי לא כל מה שמוגדר בתרבות הליברלית כזכויות מוגדר כך על פי ערכי המשפט העברי. אך ללא ספק, כל מה שהוגדר ללא עוררין כזכויות בתרבות הכללית מקובל במשפט העברי.
ההבחנה בין חירויות לזכויות איננה תמיד מובנת מאליה. למשל חירותו של האדם לאכול מזון שאינו כשר, לחלל את השבת, להתלבש ככל העולה על רוחו, לקיים חיי תרבות כראות עיניו, לפעול לשם קידום דעותיו ואמונותיו במסגרת חופש הביטוי, וכל כיוצא בזה – כל אלה מתקיימים במסגרת חירויות הפרט, ולא ייפגעו. לעומת זאת, התביעה למתן הכרה רשמית מצד החברה כנורמה מחייבת, כגון ההכרה בזוגיות חד־מינית כשוות ערך חוקי לזוגיות הקלאסית, או חיוב הרשויות לתמוך בערכי תרבות שאינם עולים בקנה אחד עם הקונצנזוס הערכי של עם ישראל, לא תקבל ביטוי חוקי.
מצעד הגאווה, כדוגמת־קצה המבטאת התנגשות בין העולם הפרטי של האדם לציבוריות הישראלית, יוכל לדעתי להתקיים. מאחר שאין המשפט העברי מתערב בעולמו הפרטי של האדם, אין כל מניעה לפעול באופן הנוגד את ההלכה, גם במסגרת פעילות ציבורית.
ברוח מגילת העצמאות
אני מאמין שמדינת ההלכה, במתכונת שהובהרה לעיל, רצויה ועשויה להתקבל בציבור הישראלי הרחב ברבות השנים. ראשית יש להסביר שלא מדובר במדינה דתית הכופה את הלכותיה על האדם הפרטי, ולהסביר כיצד המבנה המוצע לא רק שאינו פוגע ביסודות המוזכרים במגילת העצמאות אלא אדרבה, יונק מהם באופן מלא. אני מאמין שכינונה של מדינה כזו ייצור לכידות ישראלית משמעותית הנגזרת מחזון משותף, ויקרין גם כלפי כל העולם כולו, המצפה לראות בנו ממלכת כהנים וגוי קדוש.
את מהלך ההסברה לכינון השינויים החוקתיים הללו יש לבסס על יסודותיה של מגילת העצמאות הנפלאה: הזכות למדינה לעם היהודי מעוגנת בהיסטוריה הרוחנית והתרבותית שלו, ומבוססת על תפילותיו ותקוותיו של העם בימי גלותו – מה שכולל את ההסתמכות על התנ"ך ועל המסורת היהודית. המגילה נחתמת "מתוך בטחון בצור ישראל", שהוא ביטוי מקראי המציין את הבורא כמקור הריבונות של המדינה העברית. המדינה "תהא מושתתה על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", ו"תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמר על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגלת האומות המאוחדות".
כל אלה יכולים לשמש בסיס מוסכם לכינונה של המדינה היהודית והדמוקרטית לפי ההלכה, ואני משוכנע שמדינה זו רחוקה מאוד מאותה מדינה דתית שממנה מפחדים רבים כל כך, מסיבות שבטעות יסודן. מדינה יהודית יש לנו כבר היום, ברוך ה'. מדינה דתית מעולם לא התכוונו להקים. ומדינת הלכה, במובנה האמיתי, היא החזון שלנו. היא החזון של מדינת ישראל.
