במאמרו החשוב "אחריות במקום אשמה", קורא הרב עזריאל אריאל להעביר את מוקד הדיון הציבורי ומסקנותיו בעקבות המלחמה, מקוטב האשמה במחדל הנורא, נטילת אחריות אישית ונשיאה בתוצאת הכשל, לקוטב התיקון, איתור שורשי הכשל והפקת לקחים; מחקירה ודרישה בעבר, ב"מה שהיה", להתמקדות בעתיד, ב"מה שיהיה" וצריך להיות.
כהוכחה לצדקת דבריו מביא הרב אריאל את מסקנות ועדת אגרנט שפורסמו לאחר מלחמת יום הכיפורים, ובין השאר הטילו אחריות אישית על הדרג הצבאי (אך לא המדיני). למרות זאת, לדבריו, "אותן תופעות בדיוק חזרו על עצמן חמישים שנה בדיוק לאחר מכן".
איני יודע מניין הסיק הרב אריאל שמדובר באותן תופעות עצמן. מחדלי המלחמה הנוכחית טרם הופקו, ולו במעט. אך דבר אחד ברור: האויב אינו אותו אויב (צבא־מדינה מול ארגון טרור), יכולות צה"ל, זירת המלחמה (שטח בנוי ומאוכלס בצפיפות) ואמצעי הלחימה שונים בתכלית. לפיכך, מעבר לשאלות מאקרו כלליות, כל ניסיון לגזור גזרה שווה בין מציאות ימינו ובין מלחמת יום כיפור משול להשוואת מין בשאינו מינו, תפוח וחציל.
עיקר המאמר מתמקד בקריאה להימנע מהסקת מסקנות אישיות נגד המנהיגים – הפוליטיים והצבאיים – שנשאו בנטל האחריות לביטחון מדינת ישראל ערב המלחמה. לדעת הרב אריאל, אין להדיח ולו איש צבא אחד מתפקידו. לכל היותר יש להעבירו לתפקיד אחר, אפילו טעה טעות חמורה. ואילו באשר לפוליטיקאים, "הציבור הוא שיחליט".
אגב דבריו קובע הרב אריאל כי "הדחה בעקבות טעות זרה ליהדות", והא ראיה: דוד שכשל בבת־שבע ויהודה שכשל בתמר "לא הודחו אלא נענשו, ונחשבים עד היום לסמל של הנהגה אחראית". בכל הכבוד הראוי, דומה שניתן להסיק מסקנה שונה בתכלית, הן במישור המהותי, והוא עיקר, הן במישור העובדתי־היסטורי.
בין חטא אישי למחדל ציבורי
במישור המהותי, הדוגמאות הספורות שהובאו במאמר כתימוכין לנאמר בו לוקות באנכרוניזם זועק לשמיים. אין במאמר הבחנה בין חטאם של נושאי משרה רשמית ובין חטאן של דמויות מופת שאינן כאלה; או בין חטאו של נושא משרה במשטר מלוכני (דוד המלך) ובין חטאו של איש ציבור במשטר דמוקרטי בן ימינו. אי־הבחנה זו זועקת שבעתיים באשר לדוגמה המובאת מיהודה. למרות דמותו המופלאה, יהודה לא נשא בשום כהונה "רשמית" וממילא לא ברור ממה בדיוק ניתן היה "להדיחו".
במאמר אין גם זכר להבחנת יסוד שראוי לעשותה בהקשר זה בין סוגים שונים של מנהיגים: מנהיג רוחני כגון רב, נביא, כהן גדול, ראש ישיבה וכיוצא בזה, שמהווה דמות מוסרית־רוחנית לחיקוי, ולא אחת שואב את סמכותו ומעמדו מכוח קבלתו הוולונטרית של הציבור, לעומת מנהיג מדיני (כגון מלך, ראש ממשלה, שר־צבא, חייל או ראש עיר), שלא תמיד המוסר, היושר והיושרה מהווים נר לרגליו ומאפיינים את אישיותו מלכתחילה, והשואב את סמכותו מכוח החוק.
במאמר אין גם הבחנה ראויה בין סוגי חטאים שונים: בין חטא "אישי", המתמקד דרך כלל בעבירות שבין אדם למקום (כגון חטאיהם של דוד ויהודה), ושאין לו כל זיקה מהותית לתפקידם כמנהיגים, ובין חטא וכשל המקיים זיקה ישירה וממשית לתפקידו ומשימתו של החוטא (כגון נטילת ביזה במלחמה, ע"ע מעשה עכן; רשלנות מפַקד בתרגום נכון של חומר מודיעיני והכנת צבאו בעקבותיו; ניהול רשלני או מוטעה של מהלכי מלחמה).
אכן, לחטא הראשון, ה"אישי", הוקדשה בעולמה של תורת ישראל ספרות התשובה הגדולה. עיקרה "תקנת השבים", שלפיה מצוות התשובה מאפשרת לחוטא לשוב מחטאו ולכפר על עוונו. כוחה כה רב וגדולה היא לפני המקום, עד שמקרבת היא את האדם לשכינה ומגעת עד כיסא הכבוד: "אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד" (רמב"ם הלכות תשובה ז, ו).
עם זאת, במישור הציבורי, תשובה זו אינה יכולה להוות תחליף לנטילת או הטלת אחריות אישית על המנהיג שכשל. האומנם היינו מסתפקים בכך שראש ממשלה או רב ראשי שנטל שוחד, נשיא מדינה או מפקד שהטריד מינית את כפופותיו, שר אוצר שמעל בכספי הציבור ושלשל אותם לכיסו, יעשה תשובה ויישאר בתפקידו? התשובה ברורה, הן מטעמים שבדין ובמוסר, הן מטעמי תיקון העולם וחילול השם.
מפקד שכשל בהערכת המציאות, התעלם מהתרעות של תצפיתניות ואף זלזל בהן, או התרשל בניתוח החומר המודיעיני – ויישאר בתפקידו, עשוי להביא חלילה למותם של עוד מאות חיילים ואזרחים. שר אוצר או מנהל בנק שניהל את קופת הציבור בצורה רשלנית – שלא לדבר אם מעל ושלח יד בכספי הציבור שהופקדו בידו – ויישאר בתפקידו, עלול להמשיך ולהוריד את כספי הציבור לטמיון.
הרתעה לעתיד
הטלת אחריות אישית על מי שהתרשל בתפקידו חיונית גם מטעמי הרתעה הצופה פני עתיד: לתוצאות האישיות האפשריות שכרוכות בסמכות ובנטילת האחריות שלאחריה, יש תרומה מכרעת לזהירות שינקוט מראש בעל הכהונה־השררה.
טבע האדם והמציאות מלמדים שכל אדם, קל וחומר מנהיג או בעל משרה או כהונה שאין מוראה של אחריות אישית על ראשו, לא ייזהר במעשיו כשם שהיה נוהג אילו ידע מראש שאם ייכשל בתפקידו, לא כל שכן אם יתרשל במעשיו, יהא עליו לשלם מחיר אישי בשל כך, עד כדי הדחתו מהכהונה או המשרה.
אכן, במערכות שלטון מתוקנות בימינו הרחיבו את נושא האחריות לא רק למזיק־הרשלן הישיר, אלא החילו אותה גם על בעל האחריות הכוללת, ויהא זה ראש ממשלה, השר המופקד על התחום או המפקד העליון. באחריות זו, המכונה בלשון ימינו "אחריות מיניסטריאלית", מקופלת הנחת היסוד ש"הדג מסריח מהראש". אפילו אם למראית־עין העומד בראש צח כשלג, ובאופן אישי נראה שלא דבק במעשיו כל פגם, עדיין יהיה עליו לתת את הדין ולשאת באחריות אישית מכוח היותו עומד בראש הפירמידה.
כשם שאת ההישגים – המדיניים, הצבאיים והכלכליים – ממהר המנהיג לזקוף לזכותו ולמנהיגותו, כך גם את הכשלים, ככל שיש כאלה, יש לזקוף לחובתו. נטילת אחריות זו היא יסוד מוסד ואבן פינה בכל מערכת ציבורית ראויה לשמה. העברתה מן העולם ועיקורה מן היסוד, כפי שמציע הרב אריאל, תחתור תחת אבני היסוד של הנהגת הציבור.
מחטא העגל ועד הדחת שאול
הרב אריאל אינו מסתפק בהבעת דעה, לגיטימית כשלעצמה, אלא כאמור מוסיף וקובע ש"הדחה בעקבות טעות זרה ליהדות". אך דומה שדווקא קביעתו הנחרצת זרה ל"יהדות". כדרכם של מקורות ישראל ניתן למצוא בהם תמונת עולם מורכבת למדי כמעט בכל סוגיה, וסימוכין למגוון של דעות והשקפות עולם שונות. לפיכך דומה שכמו בסוגיות אחרות, יש להימנע מלדבר על עמדת "היהדות" בסוגיה זו. ראוי יותר לדבר על עמדה שעולה מפי חכם או מקור מסוים, וגם זאת רק לפי פרשנות מסוימת, אחת מני כמה אפשריות.
כך, למשל, בעקבות מעילת בני ישראל ובראשם עכן, ש"לקח מן החרם", נפלו ישראל וספגו מפלה גדולה במלחמת העי. אף שלא היה שותף לחטא באופן ישיר, קורע יהושע את בגדיו ונופל על פניו ארצה (יהושע ז, ו). מעשה זה עשוי להתפרש לא רק כהבעת ייאוש, צער או אבל על הכשל המוסרי שנגלה לעיניו, אלא גם כמעין נטילת "אחריות מיניסטריאלית" של מפקד למעשי חייליו ולתוצאות מפלת צבאו. תגובת הקב"ה למעשהו נחרצת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ".
על פניה, אמירה זו משדרת מסר סלחני, שלפיו במקרה זה קולר האשמה בכישלון המלחמה אינו תלוי במפקד הראשי, יהושע, אלא בעם. ואולם, באחד מפירושיו החלופיים על־אתר מפרש רש"י קריאה זו גם כהטפת מוסר וקריאה לתיקון דרך הנהגתו הצבאית של יהושע, שלא הלך עם חייליו בראש המחנה אלא ניהל את המלחמה "מרחוק", מאחור: "עמדתָּ לךָ במחנה ולא יצאת עמהם. ואני אמרתי… 'כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם'; אם תלך אתה לפניהם – יצליחו, ואם לאו – לא יצליחו". ה"מצודת דוד", לעומת זאת, רואה בפסוק זה קריאה להטלת אחריות אישית, אך לא "מיניסטריאלית": "אין צורך בתפלה, כי אם לבער עובר החרם".
ייתכן שאפשר לראות ביטוי דומה להטלת אחריות אישית, לא "מיניסטריאלית", גם במעשה העגל. אף שלא נכח כלל במקום החטא, ובוודאי לא היה שותף לו באופן אישי, מפציר משה בקב"ה שימחל לישראל את עוונם, "וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ!" (שמות לב). כפי שעולה מהמשך הכתובים, משמעות "מחִייה" זו הייתה, בין השאר, הדחת משה מהנהגת העם. אכן, תחינה־בקשה זו נדחתה על הסף: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם". עליהם ולא עליך.
אין צריך לומר שבדברי ימי ישראל, כמו גם בעולמם של תורת ישראל והמשפט העברי, מצויות דוגמאות רבות מספור לכך שכשל הנהגתי, וחטא שמקיים זיקה לתפקיד, לכהונה ולמשרה (ואינו רק חטא "אישי", שאין לו זיקה ישירה לתפקיד ההנהגה) מביא עימו תוצאות אישיות, לרבות "הדחה".
האחריות מוטלת על שכמו של הנושא במשרה, אפילו לא היה מעורב אישית בכישלון, או שהיה לו צידוק למעשיו ב"זמן אמת". במסגרת זו לא אכביר בדוגמאות לכך, אלא כטיפה מן הים הגדול.
המלוכה ניטלה ממלך ישראל הראשון, שאול, בעקבות כישלונו־חטאו בהכרתתו השלמה של עמלק. זאת אף שהיה "בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (שמ"א ט, ב), ולפי מסורת חז"ל אף הקפיד על קלה כחמורה, עד כדי כך שפקד את ישראל רק ב"טלאים", מכוח האיסור למנות את ישראל. למרות הניצחון הגדול במלחמה, מרגע שכשל בביצוע המשימה שהטיל עליו שמואל הנביא, נגזר דינו להדחה. גם ניסיונו הנוגע ללב לחזור בתשובה ולהתחרט על מעשהו לא הועיל (שמ"א טו, כד-כו): "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם, וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה'. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ, כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל".
חטאו ה"אישי" של דוד המלך, חטא בת־שבע, אכן נסלח לו ומהווה פרק גדול וחשוב בתורת התשובה היהודית לדורותיה. ואולם לא כן חטא שפיכת הדמים במלחמותיו, שבעטיו נמנעה ממנו האפשרות לבנות את בית המקדש: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְּנוֹ, אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ־לֹהָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" (דברי הימים א, כב, ז-ח). למותר לומר שמלחמות דוד היו מלחמות לשם שמיים ("מלחמות צודקות", במינוח עכשווי), והדמים ששפך היו כורח המציאות. ואף על פי כן שילם דוד על מעשיו ונמנעה ממנו הזכות לבנות את בית המקדש.
חילול השם
בדורות מאוחרים יותר מצויים מקרים לרוב של הדחת מנהיג, דיין, רב, איש ציבור או עובד ציבור שכשל, וקל וחומר כאשר התרשל או פשע במלאכתו. לאיש אשר כזה לא מועילים גם וידוי, חרטה או עשיית תשובה. במקרים רבים תוצאת הכשל היא השעייה מיידית שלו מכהונתו, ולא אחת היא מסתיימת בהדחתו לצמיתות.
כך, למשל, דן הרמב"ם באחת מתשובותיו (שו"ת הרמב"ם, סימן קעג), בחטאו של שוחט שמעל בתפקידו והכשיל את הרבים. אגב תשובתו כולל הרמב"ם כלל גדול לדרכי ההנהגה הראויים לכל משרתי הציבור, ומוסיף לנימוקים שהועלו לעיל גם את הערך החשוב של מניעת "חילול השם":
כבר נתפרסם אצל הגויים שאנחנו לא נמנה לשחוט אלא לכשרים שבנו, ולדיינינו ולשלוחי הצבור, והם מכבדים ומפארים זאת ומקנאים בנו על זה. ואיש אשר כזה אסור למי שמאמין בתורת משה רבנו וחס על כבוד קונ, להתיר לו לשחוט לרבים, ולו [=ואפילו] עשה תשובה גמורה, מפני חילול השם.
אכן, בשונה מהנהוג בחלק ממקומותינו, ממקורות המשפט העברי עולה חובת זהירות יתירה בחריצת דין על כל אדם שחשוד בחטא, ובכלל זה מנהיג. רבים מהם מבטאים הסתייגות רבתי מעריכת לינץ' ציבורי וקיום "בית דין שדה" כתחליף ראוי לבירור העובדות, ניהול הליך הוגן ומתן זכות טיעון לחשוד־הנאשם. ועם זאת, במקרים ראויים, ולמרות הכלל שלפיו "מעלין בקודש ואין מורידים", מדיחים אותו מכהונתו (ראו למשל שו"ת הרמב"ם, סימן תסב).
וכך, למשל, אמרו בתלמוד (מועד קטן יז, ע"א; וראו רמב"ם הלכות תלמוד תורה ז, א):
אמר רב הונא, באושא התקינו: אב בית דין שסרח – אין מנדין אותו מפני חילול השם אלא אומרים לו 'הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ' (מלכים־ב יד, י). חזר וסרח – מנדין אותו בפרהסיא" (והשוו לדברי הרמב"ם בעניין כהן גדול שסרח, הלכות כלי המקדש ד, כ-כא).
למותר לומר שכל מקור מן המקורות שהובאו לעיל , וגם מאלה שלא הובאו כאן, עשוי לטעון פירושים ומסקנות שונים. וכאמור, גם בסוגיה זו, מגוון הדעות שעולה מן המקורות אינו מאפשר להציג תמונה אחת, אחידה, לכידה וכוללת, של "עמדת היהדות" או "עמדת המשפט העברי". כל מקרה צריך לידון לגופו, על פי נסיבותיו, שעתו ומקומו.
משפט ציבורי ומשפט הציבור
בין דבריו הציע הרב אריאל גם להותיר את גורלם של הפוליטיקאים בידי הציבור. גם בעניין זה ראוי לומר: "משפט הציבור", שהדוגמה המובהקת שלו בימינו היא קיום בחירות, אינו יכול לבוא במקום "המשפט הציבורי", שעיקרו השתת אחריות אישית על מי שאחראי לכשל.
המציאות מלמדת שלעיתים נוטה הציבור, או למצער חלק הימנו, לבחור שוב ושוב גם במנהיג שסרח וכשל. יתר על כן: לא פעם, למרבה הצער ולמגינת לב, לא רק שאותו חלק בציבור אינו מסתייג מכישלון מנהיגו, אלא נוטה להאדיר את מעשיו הפסולים ולהעלות על נס את סירחונו ומעשיו הנלוזים ("תראו איזה חברה'מן הוא", "ראו כיצד הצליח לקמבן את המערכת, לנצלה ולעשות לביתו אגב מילוי תפקידו הציבורי").
אכן, מערכת ציבורית מתוקנת, אינה יכולה לקבל מתוך הסכמה או שוויון נפש בחירה זו. לא במישור הערכי ולא במישור המוסרי והתורני.
הרב עזריאל אריאל משיב:
תחילה ברצוני להודות לפרופ' אביעד הכהן על תגובתו למאמרי, שיש בה תרומה חשובה להעמקת הדיון. מקוצר היריעה אתייחס בקצרה רק לעיקרי הדברים.
עם כל ההבדלים שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת שמחת תורה, יש להן מאפיין זהה: קונספציה שגויה ששלטה בכל המערכות המובילות ושהביאה לסדרה של מחדלים, ויוהרה שגרמה לזלזול בכוחו של האויב ומנעה הקשבה לקולות אחרים ותשומת לב לסימנים מדאיגים. התרבות הבסיסית שממנה צמח המחדל היא אותה תרבות; וזהו הדבר שהכי חשוב לתקן.
אם אבקש לאפיין את הבדלי הגישות שביני ובין פרופ' הכהן, אציג אותה כעימות בין גישה של משפט לגישה של תיקון. המשפט מבקש להעניש את מי שחטא בעבר וליצור הרתעה כלפי העתיד, והאחריות אצלו כמעט זהה לאשמה. לעומת זאת, מי שמבקש תיקון מציב קשת רחבה של מטרות ביחס לעתיד. לכן המשפטן יבקש תשובה דיכוטומית לשאלה אשם או לא, ואילו המטפל יחפש תשובות מורכבות יותר בהתאם למורכבותה של תמונת העתיד. ה"אחריות" בתפיסה זו היא הבנת הטעות לשם יצירת עתיד טוב יותר.
עם כל ההבדלים שבין מקרים שונים שנדונו במקורותינו ובינם לבין המדינה המודרנית, אפשר בהחלט לחלץ ממקורות היהדות קריאת כיוון ברורה, והיא שהדחה של מנהיג שחטא או נכשל איננה "ברירת מחדל". אכן ישנם מקרים שבהם מנהיג שכשל מודח מתפקידו, ולצידם מקרים רבים שלא. סיכום תמציתי אך מקיף של הנושא אפשר למצוא בספר "שולחן מלכים" בהוצאת מרכז תורה ומדינה (בביאורים על הלכות מלכים לרמב"ם א, ז). מובא שם מגוון רחב של מקרים עם הבחנות רבות, ואכמ"ל. ההדחה היא אחת האפשרויות שיש לשקול לאור הנסיבות והמטרות, וכדברי פרופ' הכהן: "כל מקרה צריך לידון לגופו, על פי נסיבותיו, שעתו ומקומו".
אפילו חטא מוסרי אינו מוביל בהכרח להדחה. דוד נענש בחומרה, אבל לאחר שלקח אחריות מלאה על חטאו וחזר בתשובה שלמה, נשאר בתפקידו כמופת וכמי ש"הקים עולה של תשובה". בהיעדר נביא, מי שחטא נדרש להתאמץ מאוד כדי לשכנע בכך שהבין היטב את נקודת הכשל ושינה באמת את דרכו. הרמב"ם (הלכות עדות פרק יב) מביא כמה דוגמאות להתנהגות שתוכיח שהחוטא אכן חזר בתשובה שלמה.
אם ארשה לעצמי להתפרע מעט אבקש להעלות השערה, שהעמדה שמצדדת בהדחה בגין כל חטא מקורה בנצרות. הנצרות טענה ש"חטאו" של עם ישראל הביא להדחתו מלהיות עמו הנבחר של הקב"ה ושליחו למשימה של "תיקון עולם במלכות ש־די", והוא הוחלף ב"ישראל החדש". הנביאים מבטיחים את נצחיותה של בחירת ישראל למרות חטאיו, וירמיהו (לג, כד-כו) קושר זאת גם לנצחיותה של מלכות בית דוד למרות כישלונותיה. הם נענשים אך לא מודחים.
פרופ' הכהן עצמו מביא כדוגמה לנטילת אחריות על ידי מנהיג את יהושע במלחמת העי, אולם המסקנה הנובעת משם היא הפוכה. יהושע לקח אחריות על המפלה במובן זה שהתמודד בעצמו עם גורמיה והשלכותיה. הקב"ה הבהיר לו שהמפלה נבעה מכשל מוסרי בתרבות הלאומית כולה, אשר בא לידי ביטוי בחטאו של עכן. היו שם גם מחדל מודיעיני וכישלון מנהיגותי, כאשר יהושע שלח כוחות מועטים, לא הכין תוכנית התקפה ולא יצא בראש הצבא. יהושע לקח אחריות לתקן את הכשלים ולנצח במערכה השנייה. יש להניח שאילו היה יהושע חי בימינו, היה מודח מתפקידו לאחר המפלה.
"שיח האשמות" יפגע במרקם הרגיש של החברה הישראלית כעת. מה שנדרש בעת הזאת הוא "שיח אחריות", שיזהה קונספציות מוטעות ותרבות קלוקלת ויביא לחשיבה משותפת, חדשה ופורצת דרך למען עתידה של מדינת ישראל.
