אתוס הג'יהאד אכן קיים מאז ימי מוחמד, אך הוא עבר שינויים לאורך הדורות. הפירוש הקרוב ביותר למונח הקוראני "ג'האד" הוא "מאמץ" או "מאבק", ומשמעו מאבק למען האל, בכל מובן. כך, חיזבאללה מוביל את "ג'יהאד הבנייה" – סלילת ובניית דרום לבנון. כל מוסלמי נקרא לקיים ג'יהאד באמצעות התחזקות במצוות או מתן צדקה, וכן, גם במלחמה נגד אויבי האסלאם.
אכן, מוחמד ראה את הג'יהאד המלחמתי כדרך להפיץ את דבר האל ברחבי ערָב, אם כי בתקופות מסוימות הוא דווקא התנגד לאלימות – בהתאם למצבים מקומיים ומשתנים. בדורות הבאים פירשו ממשיכיו מחדש את מסורת הג'יהאד, כדבר שנועד "לסייע להצלחת האסלאם". כך הותר לשליט הפוליטי, האמיר, לחתום בתנאים שונים על הסכמי שלום אם הללו מסייעים לאסלאם. רק המנהיג הדתי, האימאם, יכול להכריז ג'יהאד, וג'יהאד התקפי הוא "חובת הציבור" ולא "חובת יחיד", ולכן הוא לא נכח בחייו של מוסלמי מן השורה עד העידן המודרני (כאשר האסלאם דווקא איבד מכוחו השלטוני). פעמים רבות ג'יהאד היה הכינוי שמדינות מוסלמיות העניקו למלחמותיהן.
הממשלה מכתיבה את הדרשות
כפי שמציין הררה, באסלאם הסוני המסורתי, כמו ביהדות המקראית, לא התקיימה הפרדה בין דת ומדינה. חכמי הדת מחויבים לציית לאימאם, והאימאם מחויב להשליט את חוקי הדת בפוליטיקה ובחברה. אולם הררה ממשיך וטוען שבעניין זה אין הבדל בין אבו־מאזן לחמאס, דבר שאיננו נכון. אש"ף נולד מן התנועות הלאומיות המודרניות, שביקשו להפריד בין דת ומדינה. שייח' מוחמד עבדה (1905-1849), המופתי של מצרים, אימץ את האתוס הפרוטסטנטי־ליברלי, שלפיו הדת היא עניינו של הפרט, וברוחו הוקמו ברחבי המזרח התיכון מדינות "חילוניות" ברמות משתנות: מצרים, סוריה, עיראק, ירדן, טורקיה עד ימי ארדואן, וגם הרשות הפלסטינית.
מדינות אלו אומנם אינן חילוניות במובן המערבי; הן חילוניות בכך שאינן כופות את האסלאם באופן חמור – למשל, נשים אינן חייבות ללבוש חג'אב במרחב הציבורי – אך המדינה מוצהרת כאסלאמית (למעט סוריה וטורקיה), מספקת שירותי דת ותובעת מונופול עליהם. כך, דרשות המטיפים במסגדים מוכתבות לרוב בידי נציגי הממשלה. חמאס, לעומת זאת, משתייך לזרם ספציפי של האסלאם הפוליטי, מייסודו של חסן אל־בנא, התובע את השלטת האסלאם, ודווקא בגרסתם של האחים המוסלמים, על הפוליטיקה. נראה שהברירה שהתפתחה באסלאם היא בין דת השולטת במדינה למדינה השולטת בדת.
לא חדרתי לנבכי נפשו של אבו־מאזן, אך מוסלמי ליברלי מסוגו, או מסוגו של נשיא מצרים א־סיסי, רואה את הדת כמעשה אישי המבטא רגשות עמוקים של כניעה לאל, ולא כמסגרת האמורה לשלוט במדינה. אכן כל מוסלמי, למעט אולי הקצה הליברלי ביותר, שואף מן הסתם שהעולם כולו יהיה מוסלמי; האסלאם הוא אידיאולוגיה אוניברסלית, בדומה לנצרות, לסוציאליזם, לליברליזם או לפמיניזם. בעיני מוסלמים, עצוב שאנשים רבים אינם מכירים את אללה; הם סבורים גם שחוקת אללה תספק לאנושות אושר עצום, שהרי אללה יצר את החוקה הטובה ביותר שבאפשר. גם אם איננו חושבים כמותם, אין פסול באנשים שזו אמונתם ואף מבקשים להפיץ את בשורתם.
זרם קיצוני מבית מדרשו של איש "האחים המוסלמים" המצרי, סייד קוטב, סבור אחרת. בעיניהם על האסלאם להשתלט בכוח על העולם – תחילה על מדינות מוסלמיות שאינן מקבלות את פרשנותם הרדיקלית לאסלאם – כדי לסייע לאנשיהן להכיר את אללה מרצונם החופשי, ללא הפרעת רודנים. זרם זה משפיע בעיקר על הג'יהאדיסטים כדוגמת אל־קאעדה, אם כי יש לו מהלכים בקרב הקיצונים מן האחים המוסלמים. אך הזרם המרכזי שם אינו תומך בכך: שייח' יוסוף אל־קרדאווי, שמת ב־2022, בכיר הפוסקים הסונים ומורה דרכם של "האחים" בכלל וחמאס בפרט, חילק את העולם לשלושה סוגים: "דאר אל־אסלאם" – ארץ המוסלמים; "דאר אל־חארב" – ארץ אויבי האסלאם, שיש להיאבק בהם; ו"דאר אל־עהד" – מדינות שמאפשרות למוסלמים לקיים את דתם בשלום. רוב מדינות העולם מגדרות כ"דאר אל־עהד"; ישראל, למרבה הצער, אינה כלולה ברשימה הזו.
לא בשם האל
כאן אנו מגיעים למעשי הזוועות נגד יהודים, שהמסורת המוסלמית מייחסת למוחמד. אכן, לפי המסורת מייסד האסלאם טבח באכזריות ביהודים, אך זאת משום שלפי הנטען הם בגדו בו, זממו נגדו וסייעו לאויביו. למרבה הצער, זו הדרך שבה מוסלמים רבים רואים את היהודים: אויבים לאסלאם, לוחמים בו ובוגדים בו. בעיניהם אנחנו לא רק מדכאים את הפלסטינים; המוסד הישראלי אחראי לבצורת באיראן, להקמת דאעש, לשיגור דולפיני ריגול, ואפילו לרצח מוחמד ויורשיו.
אכן, זוהי שנאה עזה ומסוכנת הדומה לאנטישמיות, אך שנאה זו מופנית כלפינו בעיקר בשל מעשים המיוחסים לנו. הררה לומד מהטבח שביצע מוחמד ביהודי קורייט'ה על האכזריות האסלאמית, ומרחיק עדותו לאייתוללה איראני נידח שהוכיח מכאן שהאסלאם איננו פציפיסטי. ואולם שייח' קרדאווי, מורה דרכו של החמאס, הפיק מאותו סיפור מסרים אחרים: הוא פסק שאסור להרוג שבויים אלא אם כן הללו מבצעים פשעי מלחמה נגד האסלאם, כפי שעשו יהודי קורייט'ה, וכמובן גם הישראלים.
המסורת האסלאמית קבעה מגוון סייגים לג'יהאד: נאסר להרוג מוסלמים; להתאבד; לשרוף אנשים חיים; להרוג נשים וילדים; להרוג אנשי דת ואוכלוסיות שאינן עוסקות בלחימה; להחריב מנזרים ובתי כנסת ש"שם אללה מתהלל בהם"; ולעקור עצים. סייגים אלו אינם זהים למוסר המלחמה המודרני, הם הופרו כידוע פעמים רבות, וגם פוסקי הלכה מצאו דרכים לעוקרם, אבל הם נלמדים בבתי הספר של הרשות הפלסטינית ושל חמאס, כאות להומניזם האסלאמי המהולל. למעשה, אכזריות הטבח של חמאס מודחקת מתודעת תומכיו, ותחתיו זוכים לבולטות אותו לוחם נוח'בה שנמנע מלהרוג ילדים, "היחס הטוב שמקבלים השבויים", וכמובן רבבות הפלסטינים שנהרגים כעת בעזה.
אכן, האיבה הלוהטת ליהודים מצויה בדיסוננס מתמיד עם הרצון האסלאמי לתאר את עצמם כהומניים יותר משאר העולם. בקרב רוצחי חמאס מנצחת לרוב השנאה, ואזי היא גם מוצאת לה סימוכין במסורת האסלאמית, שאכזריות נגד "פושעי המלחמה" אכן מופיעה בה. בשל גמישות ההלכה האסלאמית, בשעת צורך גדול אפשר להקל בחוקי מלחמה רבים. גם בתנ"ך אפשר למצוא כידוע הצדקות לרצח־עמים, אך כפי שכתב הרב יונתן זקס בספרו "לא בשם האל", הבחירה באילו טקסטים להשתמש וכיצד לפרש אותם אינה מצויה בטקסטים עצמם אלא אצל האדם הדתי. האחריות למעשיו המפלצתיים של חמאס איננה מוטלת על האסלאם; על רשעותו של הרשע אחראי רק הוא בעצמו.
תמונת ראי
לסיום אבקש להעיר על הדברים המובאים בריאיון בשם מניטו. עולה מהם כי מניטו הצביע על שתי הנגדות בסיסיות בין היהדות לאסלאם: ביהדות המוסר גובר על הדת, שלא כמו באסלאם; ביהדות התורה שבעל פה מתפתחת תמיד, ואילו ההלכה האסלאמית קפואה על מקומה. מפליא להיווכח כיצד העמדה המוסלמית מזכירה דווקא עמדות יהודיות יריבות למניטו. זוהי תופעה רווחת בקרב הוגים דתיים המציגים דתות יריבות: פעמים רבות הם יוצרים השלכות סטריאוטיפיות של עמדות דתיות פנימיות שההוגה מסתייג מהן. מכל מקום, עלינו לשאול אם הרוע שמייחס הררה לאסלאם אמור לאפיין גם זרמים יהודיים יריבים, המאמינים בנצחיות ההלכה או בעליונות הדת על המוסר.
באסלאם אכן התקיים ערך של "חיקוי עיוור" של המסורת, אשר הוחלף בעת המודרנית בערך השיבה העצמאית למקורות, בשילוב רמות משתנות של מוסר מודרני. סלפים מסוגם של אנשי דאעש אכן סבורים שמוסר מודרני הוא עבודת אלילים, אבל הם גם חושבים שכל המוסלמים שאינם אנשי דאעש הם עובדי אלילים, ולא במקרה הם רסיס זעיר ורצחני. לעומתם הזרמים המרכזיים סבורים שהאסלאם הוא גרסה טובה יותר של המוסר המודרני. אם המערב המציא את הפמיניזם, הרי שהאסלאם כיבד את מלכת שבא או נשות מוחמד; אם המערב המציא את הפלורליזם, הרי שבאסלאם שוררת תרבות מחלוקת"; אם המערב המציא את הדמוקרטיה, הרי שבאסלאם ישנה מועצת השורא, שנבחרת באופן דמוקרטי; וכך הלאה והלאה. במעין תמונת ראי, שייח' קרדאווי תיאר דווקא את היהדות כדת מחמירה וקיצונית, עם תרי"ג המצוות שלה ואמונתה בכוחם של חכמים. גם כאן, אגב, עומדת מאחורי הדברים התנגדותו לפסיקתם המחמירה של הסלפים.
אשר להיעדר הבחירה החופשית: אכן, המסורת הסונית המרכזית קבעה שאין כזו, אם כי היא עורערה בידי הוגים מוסלמים מודרניסטים, החל בג'מאל א־דין אל־אפע'ני (1897-1838), מייסד המסורת שהולידה את האסלאם הליברלי ואת האחים המוסלמים כאחד. לעומת זאת, תפיסות דטרמיניסטיות השוללות את הבחירה החופשית משגשגות כידוע דווקא במערב, לאור תיאוריות שונות בפיזיקה, פסיכולוגיה ומדעי המוח.
לסיכום, נראה שבני אדם באשר הם מגיבים למצבים שונים הנקרים בפניהם. אנשים דתיים מתמודדים עם צרכיהם הרגשיים והפוליטיים בדרך דתית, מחפשים ומוצאים בכתבי הקודש שלהם הנחיות למלחמה עם אויביהם, וגם מנסים לקטלג את אויביהם כ"רעים" בשם אתוס דתי. כל זה מצוי באחריותו של האדם.
—————————————————————————————————————–
אפרים הררה משיב:
בן־שלום מצדיק את החרמתי על ידי הממסד האקדמי הישראלי, בזמן שבצרפת ראו לנכון להעניק לי דוקטורט בהצטיינות יתרה. האומנם הסורבון טועה והאוניברסיטה הישראלית צודקת? הבה נבחן:
בדצמבר 2020 כתב בן־שלום בעיתון זה: "אינני חש זעם אפילו על תמיכתם העיקשת של ההמונים בתנועת החמאס: קודם כל, הם רוצים להעניק מקום גדול יותר לאסלאם בחיים הפוליטיים, ומדובר באסלאם פרוגרסיבי ומתון ברוח האחים המוסלמים". חמאס, השייך לאחים המוסלמים, פרוגרסיבי ומתון? מוטב היה שהכותב יתחרט פומבית על טעות מונומנטלית זו!
לא אמרתי ולא חשבתי שלא ניתן לנהל שיחה עם מוסלמים, או שאנשים דתיים הם פנאטיים מטבעם. אני שומר תורה ומצוות ולא מחזיק את עצמי או את המגיב כפנאטי. לא הגון לייחס לי דעה שלא ביטאתי ולא העליתי על דעתי כדי לבקר אותי.
חיזבאללה עוסק ב"ג'יהאד הבנייה"? יואיל בן־שלום להסביר זאת לעשרות אלפי המפונים מהצפון ולתושבי מנרה שרוב בתי יישובם נהרסו על ידי גי'האד הבנייה הזה.
הג'יהאד של חמאס הוא ג'יהאד אל־חִמָאיָה, ג'יהאד הגנתי. כל מלחמתו נגד מדינת ישראל מוגדרת כג'יהאד הגנתי, חובת הפרט, שאיננה דורשת אמיר שיפקוד עליו.
מימי מוחמד ועד ביטול הח'ליפות ב־1924, הג'יהאד המלחמתי היה רציף וגרם לעשרות מיליוני הרוגים ברחבי העולם, מאירופה עד אפריקה ואסיה. הבאתי ממנו דוגמאות רבות בספרי, מאה אחר מאה. הוא "לא נכח בחייו של מוסלמי מן השורה עד העידן המודרני"? זיל גמור!
הרשות הפלסטינית היא מדינה חילונית? כ־90% מהאוכלוסייה רוצה שהשריעה תהיה חוק הרשות! יקשיב המגיב לדרשות יום השישי ברחבי הרשות אחרי 7 באוקטובר, ששיבחו את מעשי חמאס. ולגבי המופתי של מצרים, מוחמד עבדה, הוא היה תופעה חולפת ונאלץ להתפטר בשל דעותיו. בסוף אוקטובר 2023 הביע המוסד המצרי היוקרתי, אל־אזהר, תמיכה מפורשת בזוועות חמאס וקרא למדינות האזור לערוך ג'יהאד נגד ישראל.
אבו־מאזן מכחיש השואה הוא "מוסלמי ליברלי"? הוא מממן את משפחות המרצחים, משבח את מעשיהם במונחים דתיים, עבורו יהודים מטמאים את ירושלים, שריו משבחים את טבח 7 באוקטובר, וחובת הג'יהאד המלחמתי נלמדת בשיעורי הדת בבתי הספר שלו, הנקראים על שם רוצחי יהודים. לזה ייקרא ליברליזם?
שייח' קרדאווי מובא כדוגמה למתינות ולהתנגדות לזרם הסלפי? קרדאווי קרא לחיסול הישות הציונית בשם האסלאם, התיר גם לנשים לבצע פיגועי התאבדות נגד יהודים בישראל, שאף לניצחון שיביא לשליטת האסלאם על אירופה, וקבע שיש להוציא להורג הומוסקסואלים. אכן, מתינות בהתגלמותה.
כל גדולי הפוסקים המוסלמים הקדישו בספריהם פרק לג'יהאד, עם כללים אכזריים ביותר לגבי "אויבים" המסרבים להיכנע לצבאות האסלאם. מפאת חוסר מקום, אפנה את הקוראים לספרי בנושא.
האחריות לרוע אכן מוטלת על האסלאם לדורותיו: הקוראן קורא ליהודים "קופים וחזירים", והמסורת המוסלמית צופה שהמלחמה האחרונה תיערך בין המוסלמים לאויביהם הנצחיים אשר יחוסלו במהלכה, הלא הם היהודים.
צר לי שעלי להזכיר למגיב שבניגוד לאסלאם, היהדות בישרה לעולם שאיפה לשלום עולמי תוך שמירה על גבולות עמים והפיכת חניתות למזמרות, ואיננה כופה עצמה על אף אדם. ההלכה היהודית אוסרת על רצח יהודי וגוי כאחד, ואפילו אוסרת להרוג עמלקי אם הוא נוטש את התנהגותו החמאסית. חוקי האסלאם, לעומת זאת, מחייבים לרצוח כל מי שכבש חלק מ"דאר אל־אסלאם" או מעליב את מוחמד, ומחייב להשפיל את היהודים ואת הנוצרים ולהפכם לד'ימי, ואם אינם מוכנים לקבל מעמד עלוב זה – יש לחסל אותם.
התכחשות לעובדות היא טעות טרגית שלא תשנה אותן, ושאת מחירה אנו משלמים היום ביוקר רב.
