לאחר סדרת מהפכות ומהפכות־נגד, ולאחר שתשעה יהודים הועלו לגרדום בכיכר תחריר בבגדד בחודש ינואר 1969 באשמת שווא שריגלו כביכול עבור ישראל, החליט המשטר המהפכני החדש בעיראק "לפצות" את הקהילה היהודית הקטנה שנותרה שם על עוולות המשטר הקודם. השלטון הכריז כי יסיר את ההגבלות שהוטלו עליהם, כמו הקפאת נכסים וחשבונות בנק, ואף יתיר להם לעזוב את המדינה; לשם כך היה עליהם להירשם בלשכת דרכונים מיוחדת שהוקמה במשרד הפנים.
כבר ביום הרישום הראשון צבאו יהודים רבים על הלשכה ומילאו טפסי בקשה להגירה. לכולם, כולל למשפחתה של הנערה לינה, גיבורת הרומן של מונה יחיא, הובטח שהם יקבלו את דרכוניהם בתוך שבוע. לינה הייתה סקפטית בעניין כבר מן הרגע הראשון: "החדשה על האסטרונאוט האמריקאי שנחת על הירח נשמעה יותר אמינה מהאפשרות שאנחנו נטוס בחברת התעופה העיראקית וננחת בריאים ושלמים במדינה חופשית".
ואכן, זמן קצר לאחר מכן שב אביה של לינה מלשכת הדרכונים בפנים נפולות. הוא מצא לשכה נטושה, ואף לא דרכון אחד שהונפק. השלטונות רק היתלו ביהודים, ואלה, מיואשים כתמיד, חיפשו שבילי בריחה לא חוקיים כדי להיחלץ ממה שנראה בעיניהם ככלא העיראקי. רבים מהם, ובהם אביה של לינה, אף הכו על חטא שבתחילת שנות החמישים, כאשר ניתנה ליהודים הזדמנות לצאת מהמדינה תוך ויתור על כל רכושם, יותר מ־100 אלף יהודים ניצלו זאת, אך הם, הנשארים, העדיפו את הרכוש ואת מה שראו בטעות כחיי נוחות על פני החירות המוצעת, ושילמו מחיר יקר. שלטונות עיראק רדפו אותם, ובייחוד לאחר מלחמת ששת הימים הם הפכו לבני ערובה.
לינה שומעת את הוויכוח הנוקב שפרץ בעניין זה בין הוריה (האֵם העדיפה להישאר) ולא יודעת את מי להאשים. היא פורקת את כעסיה על ספרי הלימוד של בית הספר, ומוחקת מהם בשיטתיות את המילה "ווטן", מולדת. "באישון לילה אני חורשת בספר, מחסלת ווטן אחת אחרי השנייה… כמו חייל שמפרק פצצות בשדה מוקשים". לינה לא מסתפקת בכך. היא מבקשת לשכוח את שפת אימה, הערבית, ולאיין אותה ממוחה. חברתה הקרובה סלמה מבקרת אותה על כך, אך לינה משיבה לה: "אם אני אשכח ערבית, אני עשויה לשכוח מהו פחד".
לינה היא בת דמותה של מונה, המחברת. בפועל מתברר שהיא לא שכחה עד היום לא את הערבית, וגם לא את הפחד.
"פלסטין תהיה קברם של הכובשים"
ליהודים הייתה בהחלט סיבה לחשוש לגורלם, במיוחד לאחר יוני 1967. תיעוד מלחמת ששת הימים מנקודת המבט של 3,000 היהודים שחיו אז בעיראק הוא מסמך מעניין. מכונת התעמולה העיראקית, ממש כמו קול הרע"ם מקהיר, שידרה להמונים ניצחונות מהוללים, וטענה שהצבא העיראקי כבר ניצב בשערי תל־אביב: "היהודים אחוזי פאניקה, נמלטים מבתיהם". באחד העיתונים נכתב: "עוד מעט חיילינו האמיצים יקרעו את הלבבות מהגופות של היהודים השנואים וירמסו אותם באבק… צבאות ערביים נועזים יהפכו את פלסטין לבית הקברות של הכובשים".
לאחר המלחמה, ממשלת עיראק פרקה את זעמה על היהודים עד שנשקפה סכנה מוחשית ל"פרהוד" נוסף כמו בשנת 1941. יהודים רבים נעצרו ונשלחו לתקופות ארוכות לכלא, ומקצתם אף נשפטו כאמור באשמת ריגול והועלו לגרדום.
זהו פרק מצמרר ברומן. לרגל טקס התלייה הוכרז חג לאומי. שמחת ההמונים למראה הגופות התלויות של היהודים בכיכר תחריר וריקודיהם, תוך שהם מניפים שלטי ניצחון ("היום הזה מסמן את סיומה של היסטוריה אחת ותחילתה של היסטוריה חדשה"), חובטים במתים ומיידים בהם אבנים, עלולה להזכיר לקוראים את התפרצויות השמחה בעזה כשנודע על טבח שמחת תורה. מרוב פחד נאלצו היהודים להסתגר בבתיהם, אבל בבתים רבים היו עצורים. באותה שנה, 1969, שלושה יהודים נוספים הועלו לגרדום, ובהמשך נהרגו עוד 50 יהודים בידי השלטונות.
גם שולי, אחיה הגדול של לינה, נעצר, זאת משום שצייר על הלוח מגן־דוד, לבקשת סטודנט שהערים עליו. לא היה חסר הרבה שיאשימו גם אותו בריגול. מונה מצידה מצהירה באוזני נער יהודי בן גילה, שכאשר יצא לחופשי היא תקנה תליון בצורת מגן דוד, תענוד אותו על צווארה ותצעד בהתגרות "הלוך ושוב לפני שגרירות עיראק".
מעצרו של האח, ששוחרר מהכלא רק לאחר יותר משנה, עיכב את תוכנית המשפחה להימלט מעיראק. ההזדמנות הגיעה לבסוף כאשר הכורדים המורדים בצפון, בראשות מולה מוסטפה אל־ברזני, הפכו למבריחי גבולות תמורת בצע כסף, וסייעו ליהודים רבים להימלט במעברי ההרים ולחצות את הגבול לאיראן, שם התקבלו בזרועות פתוחות על ידי משטרו של השאה. כיום, כאשר איראן היא האויבת המסוכנת ביותר של ישראל, התיאור הזה נשמע כלקוח מסרט מדע בדיוני.
משפחתה של לינה נעזרה בכורדי חסון ומעט שלומיאל בשם באבא ג'יי, שרכבו נתקע בהרים על שפת התהום, ושלא קיים חלק מהבטחותיו. אבל לבסוף, במבצע שהיה יכול להיות מעובד לסרט בריחה, הם הצליחו במשימתם לחצות את הגבול בלילה קפוא והשאירו את עיראק מאחור, אך לא את הזיכרונות הטראומטיים ממנה.
"אין לי בית ואין לי מולדת"
בשנים האחרונות קראתי שלושה רומנים שנכתבו על ידי יהודים ויהודיות יוצאי עיראק או צאצאים שלהם, העוסקים בסיפורן של שלוש עליות מעיראק במאה העשרים והתאקלמות העולים בארץ. העלייה הראשונה, בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת, מסופרת ברומן של ניצה שחר "להביט מעבר לצל" (עמדה, 2023). העלייה השנייה, בתחילת שנות החמישים, כשהיהודים מנו כשישית מאוכלוסיית בגדד, מתוארת ברומן "נער האופניים" של אלי עמיר (עם עובד, 2018). עמיר, כמו יוצרים אחרים ילידי עיראק ובהם סמי מיכאל, שמעון בלס והאחים הרצל ובלפור חקק, מרבה לעסוק בעלייה ובהתאקלמות.
ספרה של מונה יחיא עוסק בבריחה מעיראק בתחילת שנות השבעים, אך לא בתהליך ההתאקלמות בארץ. יחיא עלתה ארצה בשנת 1971, למדה כאן פסיכולוגיה קלינית ועבדה במקצועה, אך לאחר 14 שנים בישראל החליטה להגר לגרמניה. "אין לי בית ואין לי מולדת", הכריזה בריאיון איתה. את ספרה כתבה במקור באנגלית, והוא תורגם לעברית רק 23 שנה לאחר שפורסם לראשונה.
שם הספר מעורר מן הסתם תמיהה למה הוא מרמז. ובכן, החיפושיות האפורות הן מכוניות הפולקסווגן, המכונות "חיפושית", שבהן השתמשו מנגנוני הביטחון בעיראק, ועוררו יראה גדולה בלב היהודים בכל פעם שנצפו בסביבה.
הרומן עצמו הוא שילוב של ספרות ה"אני" וספרות ה"אנחנו". הוא משובץ באזכורים רבים ולעיתים מוגזמים של תולדות יהדות עיראק, בעיקר בתיאור חיי היהודים שם בשנות השישים של המאה הקודמת.אבל ליבו של הרומן עוסק בסיפורם של לינה ומשפחתה; סיפור החניכה של לינה, מאז ילדותה המוקדמת ועד ליום הבריחה, כשמלאו לה 16. הבריחה שלהם ושל יהודים נוספים הביאה לקיצה קהילה מפוארת בעלת מסורת של 2,500 שנה.
הרומן מכריז על עצמו שהוא אוטוביוגרפי, אם כי אין זה רומן רגיל המתאר את חייה של נערה מתבגרת, שכן זהו סיפור התבגרות במדינה עוינת. בפרקיו הטובים, הספר מתאר לא רק את הפחד והאימה אלא גם את מורכבות החיים בבגדד, ואת הקשר הגורדי בין העיר לנהר החידקל. משולבים בו קטעי זיכרונות ותמונות בגדדיות העוסקות באהבתה־שנאתה של לינה לעיר הולדתה, היוצרים יחד קולאז' ומחרוזת. התמונות הללו הן ברובן חיות, צבעוניות ואמינות מאוד, ונקראות לעיתים כאחד מסיפורי אלף לילה ולילה. למשל הסיפור המשעשע שלינה מספרת לנער אנגלי המאוהב בה, על הגמל שחי כביכול בביתה ושנפתח עבורו במיוחד צוהר בתקרה. בפרקים אחרים, כמו בפרק "המועדון האנגלי", הרגשתי גודש סימפונות מיותר בסצנות המתוארות בו. בסך הכול זהו רומן מומלץ לקריאה, שנקודות רבות בו אקטואליות במיוחד בימינו.
