מעט ספרי סיפורת מעזים לראות אור בחודשים האחרונים, ודומה כי רובם הם אוספים של סיפורים קצרים. כך מעריכים כנראה קוצבי־התקציבים ומנהלי־הסיכונים בהוצאות הספרים את הקשב של הקהל כעת: אפסִי עד קצר. כמו התפוגגה המוסכמה הנדושה שלפיה הקוראים מעדיפים לשקוע ברומנים וללוות לאורך זמן סיפור אחד, ואינם נוטים לאוספי סיפורים המקפיצים אותם מאוסף אחד של דמויות אל הבא בתור לפני שהספיקו להתיידד איתן. זו לא רק המלחמה, וגם לא רק סופרים בתחילת דרכם. בקיץ האחרון ראו אור ספרי סיפורים קצרים של סופרים מרכזיים שהגיעו למעמדם ברומנים עבים, כאשכול נבו וראובן נמדר.
ערמת ספרי סיפורים קצרים עמדה לפניי הפעם. רובם של סופרים חדשים. טעמתי מזה ומזה, אחד־שניים־שלושה סיפורים מכל ספר, ומצאתי עצמי מתביית על כרך שיש בו אומנם ארבעה סיפורים קצרים, לאו דווקא מעניינים במיוחד, אבל בעיקר נובלה. "זמן שאול" היא נובלה התופסת את רובו הגדול של הספר "אילו רק הייתָ", ושם הספר ראוי היה להיות שמה של הנובלה. אילו רק הייתָ, בעלי/אבי המת, נמצא פה. אילו רק היית מבין כשחייתָ.
בשלוש זרועותיה לופתת הנובלה את הקורא, ועושה בתמציתיות יחסית את מה שרומן מיטיב לעשות מסיפור קצר: להכניסנו לעולמם של הסיפור והדמויות בדי עומק והתקשרות רגשית, ולהספיק לעורר בנו סקרנות לגביהם. שלוש הזרועות הן שלוש המסַפרות, אם ושתי בנותיה. הֶגה הסיפור עובר ביניהן במהירות: בדרך כלל, כל אחת "כותבת" פסקה־שתיים. כולן כותבות אל האב שנפטר זמן קצר לפני תחילת העלילה.
וזו אכן עלילה. בהווה. דברים קורים. היא רצה. הפנייה אל האב הנעדר היא ברובד מסוים תירוץ, תחבולה ספרותית, לאפשר לכולן להתנסח בצורה "כתובה". אבל האב השותק הוא בהחלט דמות. דמות שיש לה חשיבות בעיצוב התפיסה העצמית של כל אחת מן השלוש ושל מערכת היחסים ביניהן. לאורך התקופה שהעֲלילה מתקדמת בה, תקופה לא ארוכה, עוברות כל השלוש תמורות, חוות אהבות ופירוקי אהבות, מבינות־לא־מבינות זו את זו – עלילה משפחתית סוערת למדי, שמשחק המסירוֹת המתקיים בין המספרות טוען אותה במתח ובתובנות.
הדינמיקה המתרחשת בין נקודות המבט, והקריאה משולשת־הפנים אל (ושל) האב הנעדר, עשויות לעורר אצל קוראים רבים מחשבות על מקומם שלהם בחיי משפחתם, ועל סוג האב או האם, הבת או הבן, שהינם. המחַברת היטיבה גם להזרים בעלילה נושא סמוי נוסף: אבות נעדרים. היעדרותו המכבידה של האב, שמת צעיר, מתהדהדת בהיעדרותם של אבות אחרים, של דמויות משנה, לעיתים בצורה סמלית – כגון אב שהשאיר אחריו חוב כספי גדול. האם גם מותו של אבי המשפחה המרכזית, שהשאיר אחריו די ממון, יוצר איזה חוב נפשי אצל שארוֹת בשרו? זו מן השאלות הסמויות שהנובלה מעוררת.
האב היה רופא וחוקר רפואה, איש מסור למחקריו ואב מסור אך תובעני. שמו המלא שנזכר פעם אחת הוא יהודה שינפלד – משום מה העוסקים במלאכת הספר הזה לא שמו לב שזה גם שמו של פרופסור לרפואה מהמפורסמים בארץ, הפָּעיל לשמחתנו גם היום. האֵם היא מרצה לספרוּת, ושתי הבנות הן מוזיקאיות, אחת בתחילת דרכה ואחת בשלב מתסכל בה. המגע עם תחומי הספרות והמוזיקה מעשיר מאוד את הנובלה.
פגם־מה, לטעמי, יש בשטיק שאימצה המחברת ברוב הסיפורים בספר, וגם בסוף הנובלה העיקרית, לגלוש לקראת הסוף, כשמתקרבים ל"לקח" כביכול, לכתיבה בשורות קצרצרות, זו תחת זו, כהתחזות לְשיר. למעשה זה נראה בעיקר כהתחזות לפוסטים מעצבנים בפייסבוק, עתירי אנטרים.
אילו רק הייתָ
רותי יוליוס
מטר, 2023,
142 עמ'
