כל מי שקרא עיתון "הארץ" מאז ששת הימים יודע שאם העיתון על בעליו, עורכיו ומלבד אחד גם כל כתבי ירושלים שלו, מאוחד סביב נושא כלשהו הקשור אליה, הרי שמדובר בהסכמה על כך שהסטטוס קוו שקבע משה דיין ביושבו על רצפת אל־אקצה ב־17 ביוני 1967 אחרי המלחמה, מול כוהני הדת המוסלמים ואנשי הווקף, הוא הדבר הקדוש באמת, ואין לשנותו או לפגוע בו. היהודי הוא אך מבקר או תייר במתחם. הוא אורח לרגע ואין לו זכויות ייחודיות כגון תפילה, קריאה בתנ"ך או חפירה ארכיאולוגית. הסטטוס קוו מקודש ויש לשמור עליו מכל משמר ולהלל אותו כמדיניות נבונה.
אלא שהתובנה הזאת איננה מבטאת את גישת עורך העיתון בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת, משה יוסף גליקסון. גליקסון שפרסם את מאמריו המערכתיים תחת השם "על הפרק", החליט להגיב לתקרית הסרת המחיצה בידי שוטרים בריטיים ביום כיפור תרפ"ט. טורו הופיע ב־2 באוקטובר 1928, שבוע לאחר האירוע. בעקיצה, הוא פותח במילים "קדושתו של הסטאטוס קוו במקומה עומדת… ופירושו של זה הוא: המועצה המושלימית (המוסלמית, י"מ) העליונה גוזרת – וממשלתנו מזדרזת לקיים; היהודים מתמרמרים ומוחים על עלבון ועל התעללות – וממשלתנו שותקת". ואז הוא מגיב להתפתחות שלאחר התקרית כאשר "באה המועצה המוסלמית העליונה ודרשה שיסירו גם את ארון הקודש שהעמידו השנה על יד הכותל, שאף הוא פוגע כביכול בסטאטוס קוו".
הנה, גליקסון מבחין היטב כיצד ויתור על זכות אחת מוביל לוויתורים נוספים בקשר לקודשי ישראל ומתאר את סילוק ארון הקדוש כ"דרישה פראית" מטעם הממשלה. הוא מציין שרגשות הכאב של הקהל היהודי נגד צעדי הממשלה ונוכח ניהול המשא ומתן של הארי לוק עם נציגי היהודים שהיו במקום בזמן אמת על אודות המחיצה – הם רגשות "טבעיים". לאנשי השלטון, לעומת זאת, יש "קרירות מטומטמת וחוסר הבנה אלמנטרית".
ואז, גליקסון פותח בהתקפה דווקא על אנשי תנועת השמאל דאז "ברית שלום" וה"נוטים אחריהם". הוא מביע תקווה שהם ילמדו דבר מה מן המאורעות האלה ומ"יחסם של שכנינו ועסקניהם, עתוניהם ומנהיגיהם הדתיים, אל המאורעות. להם יש תעמולה מופקרת כאילו היהודים רוצים להתנפל על מסגד אל אקצה". מצד האמת, בישוב דאז לא היה שום מאמץ הסברתי, פוליטי או הפגנתי למען זכויות היהודים בהר או ביחס להר.
וגליקסון ממשיך: "ההר הפך להיות בידיים שלהם", של המוסלמים. אך "לא די להם שנחלתנו ההיסטורית הנערצת נהפכה להם, אלא עיניהם צרה גם ביהודים אשר כל מה שנשאר להם הוא סמטת הכותל המערבי". ומסקנתו הפוליטית היא שאין ללכת בעקבות אנשי ברית שלום. לפחות אז, שלא כמו בעיתון הזה כיום, גליקסון ידע להודות שבקרב הערבים "לא נמצא אף אדם אחד, לא כהן ולא מנהיג ולא עסקן, שימחה על אכזריות־רשע זו, על התעללות זו ברגשותיהם ובקודשיהם של תושבי הארץ היהודים", שהיו כרוכות במלחמה "בארון הקודש ובמנורות". והוא מוסיף שדווקא בידי המופתי צמא הדם ומפקיר זכויותיהם של היהודים, "רוצים אנשי ברית שלום ליתן כוח ושלטון פוליטי בארץ; בידי אלה הם מוכנים להפקיד את גורלה של הארץ".
גורל "הארץ" כיום, מכל מקום, נתון בידי עורך שהיה מסמיק מפרי עטו של העורך דאז.
