המלחמה בצפון ובדרום חשפה את קריסתה של קונספציה מדוברת פחות, אך אולי החשובה מכל: ישראל השקיעה מאמץ אדיר ב-25 השנים האחרונות כדי למנוע את גרעונה של איראן, אירוע שגדול עליה בכמה מספרים, ולא השכילה להבין כי המזימה האמיתית האיראנית היא דווקא במישור הקונבנציונלי ממש מתחת לאפה. אובססיית הגרעין האיראני של ישראל אפשרה לזרם האסלאמו-נאצי של חיזבאללה וחמאס לפרוח ולחנוק את ישראל מכל עבר.
בעשורים האחרונים הפנתה ישראל את רוב הקשב שלה, הן המדיני והן הביטחוני, סביב מאמצי ההתגרענות האיראנית. ממשלות קמו ונפלו, אך היעד נותר איראן, בעיקר תחת ראש הממשלה נתניהו, אך לא רק. היסטורית, דוקטרינת הביטחון הישראלית בתחום הנשק הבלתי קונבנציונלי האזורי הייתה, ובצדק,מניעת גרעון מצד מדינות האזור ובכל מחיר, כך הושמדו הכור הגרעיני בעיראק ביוני 1981 וכן הכור הסורי בספטמבר 2007. הנחת היסוד הייתה ונותרה כי איראן גרעינית, המצהירה חדשות לבקרים על מחויבותה להשמיד את הסרטן הציוני, תהווה סיכון קיומי לישראל.
בשנות ה-80 של המאה הקודמת התחיל להתעצב כוח החלוץ המשמעותי ביותר של איראן במזרח התיכון באמצעות ארגון חיזבאללה השיעי, ובהמשך גם באמצעות האח הקטן והחלש, החמאס הסוני. רבים בישראל, שראו בחיזבאללה תוצר של הכיבוש הישראלי הכפוי בדרום לבנון ובחמאס ארגון שעוסק רק ב"דעווא", קרי הפצת האסלאם באופן אינו אלים, היו שותפים לעיצוב תפיסת הביטחון הכושלת של ישראל בעשורים האחרונים כלפי שני הארגונים.
עד ה-7 באוקטובר, טעותם המרכזית הייתה בהבנת חשיבות עקרון "יצוא המהפכה" של האייתוללה ח'ומייני כמרכיב המהותי של מדיניות איראן גם כיום, וראייתם את סוגיית הגרעין האיראני כחזות הכל, תוך הימנעות שערורייתית מפעולה כשעוד אפשר היה לבצעה בקלות יחסית נגד שני הארגונים. מעניין יהיה לבחון בעתיד כמה מיליארדים נזרקו לטובת פנטזיית עצירת הגרעין האיראני בכוח צבאי-ישראלי על חשבון מוכנותו של צבא היבשה לעימות בשתי הגזרות על גדרות הישובים בצפון ובדרום
גם במישור הדיפלומטי השקיעו המערב וישראל מאמץ חסר תקדים נגד האיראנים. מדובר באין־ספור הצעות לפשרה שהוגשו לאיראן על ידי מדינות ה-5+1 ועל ידי סבא"א, ומשכשלו אלו, הוטלו עליה מ-2006 סנקציות רבות על ידי מועצת הביטחון, ארה"ב והאיחוד האירופי. שיא התהליך הדיפלומטי היה ביולי 2015 עם חתימת הסכם הגרעין (JCPUA). ההסכם, כידוע, לא עלה יפה, וארה"ב פרשה ממנו ולא שבה אליו עד כה. ישראל בהובלת נתניהו תרמה מספר מופעי ראווה בעצרת האו"ם (התרשים והארכיון), וזאת לצד עיסוק תקשורתי והפרחת אין־ספור איומים בנושא במשך שנים. לצערנו, על התעצמותם הצבאית הפראית של חיזבאללה וחמאס ועל האידאולוגיה הרצחנית והאנטישמית המנחה אותם, שכחו לדבר באותו להט ובאותה תדירות.
ישראל, נאמנה תמיד להשתעבדותה למלחמות היי־טק מרוחקות, לתקיפות אוויריות ולחיסולים באמצעות קבלני משנה, ובלבד שלא תיאלץ ללכלך את ידיה בסמטאות עזה ובכפרי דרום לבנון, השקיעה מיליארדים רבים במוכנות למבצע אווירי לסיכול הגרעין האיראני וביצעה סיכולים ותקיפות סייבר. היא לא הבינה, ואולי עדיין אינה מבינה, כי הגרעין האיראני הוא מסך עשן, שבאמצעותו הצליחה איראן לסמא את עיניי כולם מלהבין את יעדה האסטרטגי האמיתי. פצצת הגרעין האיראנית כבר כאן, בדמותם של ארגוני הפרוקסי על מנהרותיהם העצומות בצפון ובדרום ובדמות החות'ים המשבשים את נתיבי הסחר הימי העולמי. להערכתי, לאיראן יהיה גם יהיה נשק גרעיני ברגע שהיא תחליט על כך, ללא קשר לסנקציות בינ"ל או לסיכול ישראלי, אך בכל מקרה היא אינה זקוקה לפצצת גרעין כדי לגרום לחוסר יציבות במזה"ת ולשגע את העולם כולו כל פים שהיא רוצה בכך.
האם גרעין איראני הוא עובדה נסבלת? מובן שלא, והלוואי שהיה אפשר למונעו. האם ישראל יכולה לסכלו? לא, שכן היא מתקשה להתמודד עם בעיות קטנות ממנו בהרבה. עצם ההנחה שישראל יכולה לתקוף מעצמה מרוחקת ומתוחכמת כאיראן מהווה יומרה ושחצנות חסרת בסיס ובריחה מהתמודדות עם מה שמאיים עליה באמת. את סוגיית הגרעין האיראני היה ראוי שישראל תותיר לטיפולן של המעצמות הגדולות, ותפנה את כל יכולותיה המוגבלות לחיסול מוחלט וחד משמעי, סטייל דרזדן, של זרועות התמנון האיראני במזה"ת, בלעדיהן איראן תדמה לתרנגול חסר נוצות.
איראן ושלוחותיה באזור הן יריב קשה ושונה. האידיאולוגיה המהפכנית, לצד תפיסה תאולוגית נוקשה ובלתי מתפשרת, הופכות את הסכסוך עם איראן לבלתי פתיר בטווח הנראה לעין. דור הישראלים השבע, שלא ידע את 48' ואת נאצר של 67', מוצא את עצמו מתמודד עם יריב שאינו מעונין בשטחים או בשלום, זולת מלחמה אין־סופית עימו.
הדרך להכרעת ציר הרשע הנ"ל אינה בעיסוק אובססיבי רב־שנים, במטרות מעורפלות שאינן ניתנות להשגה ואשר עשויות להמיט על ישראל אסון ובידוד, ובפועל גם איראן גרעינית וגם פרוקסי מפלצתי בגבולותינו, אלא במיקוד רק במה שאפשר וחובה לטפל ללא דחיינות.
