אלנה פרנטה, הסופרת האיטלקייה שכתבה בשם בדוי את ארבעת "הרומנים הנפוליטנים" ושזהותה עדיין עלומה, זכתה להצלחה מסחררת ואפילו נכללה ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם על פי מגזין טיים. ועדיין, הפרשה הזו מחווירה בהשוואה לפרשת רומן גארי, שהתפוצצה לפני יותר מארבעים שנה אך עדיין חרוטה היטב בזיכרונם של רבים.
צמד המילים "השתעשעתי כהוגן" נבחר לשם ספרה של חוקרת הספרות ד"ר מאיה גז. גז היא היחידה והאחרונה שזכתה לקרוא בארכיונו הפרטי של הסופר במנזר IMEC בקאן, בירת נורמנדי, בזמן שעמלה על מחקרה. בתום עבודתה רוקן בנו, אלכסנדר דייגו גארי, את הארכיון מתכולתו, וכיום אי אפשר עוד לעיין בחומריו.
יומו האחרון של גארי
שמו של הספר מעיד עליו שאין זה ספר מחקר רגיל, ואכן מבחינה ז'אנרית הוא שילוב של פרוזה ועיון. הוא מתחקה בשיטתיות ובסקרנות אחר דמותו החידתית של הסופר הידוע ואחר יצירותיו, ונע במקוריות קלילה בין קטעי סיפורת לשפת מחקר עיונית.
שום ספר עיון לא יכלול (ולא ימציא) תיאור מסוג זה, למשל, המתייחס ליומו האחרון של גארי: "בצהרי 2 בדצמבר 1980 נכנס לבראסרי 'שה ליפ' (Chez Lipp) בבולווארד סן־ז'רמן בפריז, אחד הלקוחות הקבועים. השולחנות במקום כבר היו ערוכים לקראת ארוחת הצהריים. מהמטבח עלו קולות קרקוש הסירים, וניחוחות שתאמו את התפריט היומי מילאו את האוויר. המלצרים בירכו לשלום את הסועדים שהתיישבו לשולחנות הבראסרי. הלקוח הקבוע השיב בהמהום רגוז והתיישב במקומו השמור לו תמיד – השולחן האחרון מימין, בסמוך למראה. אף אחד מהנוכחים במקום לא תיאר לעצמו שאלה הן השעות האחרונות בחייו של הלקוח, הסופר רומן גארי".
בפתח הדבר לספר מופיע מכתב מטעם בנו של הסופר. דייגו גארי מודה למחברת על המחקר שהיא עורכת על אביו, אך גם מתחמק ממפגש עימה בנימוק ש"העבר עדיין מכאיב לי ואני זקוק לשמור על מרחק מסוים".
במהלך המחקר נפגשה המחברת עם אנשים קרובים מאוד לגארי, ערכה היכרות עם מי שהייתה בת הזוג האחרונה שלו, לילה שלאבי, ועם ידידיו האחרים, והצטרפה למפגשים של קבוצת אוהדים של הסופר. התיאורים האישיים מפי קרוביו של גארי הופכים את הספר לאינטימי. המחברת מצליחה לעורר בקוראים סקרנות בנוגע לדמותו החידתית של גארי, שחתום על המוטו בתחילת הספר: "יש מתים שאינם מתים אף פעם. ככל שתהרגם יותר, הם יהיו יותר קיימים".
מעט עבודות מחקר אקדמיות נכתבו על רומן גארי, וספר זה הוא הראשון בעברית שחוקר את חייו וכתביו. הדבר מעורר תמיהה כאשר חושבים על הרזומה השופע של גארי, שכלל פרסום עשרים ושבעה רומנים, תוך שימוש בחמישה שמות בדויים (!), במהלך קריירה ספרותית ענפה בת 35 שנים, וגם על רקע קורות החיים הלא שגרתיים שלו. גארי גדל בצל אימו היחידנית, שנאבקה לשרוד כלכלית וניהלה פנסיון בעיר ניס בצרפת. לאם, נינה, היו חלומות מרחיקי לכת עבור בנה, והוא אכן מימש רבים מהם. גארי הספיק להיות טייס קרב, דיפלומט, נספח תרבות בלוס־אנג'לס ובמאי קולנוע. חייו האישיים היו צבעוניים לא פחות. הוא היה נשוי לשחקנית האמריקאית המפורסמת ג'ין סיברג, ולהם בן משותף אחד. חייו התוססים הונצחו בסרט הקולנוע "הבטחה עם שחר" בבימויו של אריק ברבייה, המבוסס על ספרו הסמי־אוטוביוגרפי בעל אותו שם.
למד ב"חדר" והלך לכנסייה
באמצעות הביוגרפיה של גארי מנסה המחברת לפצח את זהותו היהודית, ובכך היא מתעמתת עם תיאוריית "מות המחבר" של רולן בארת, שקוראת יצירה ספרותית במנותק מקורותיו של המחבר הממשי ומההקשר התרבותי וההיסטורי שלו. התביעה לקרוא ספרים במנותק ממחבריהם היא קשה מלכתחילה, ובמקרה של גארי, שבו הסופר בעצמו הפר את כללי המשחק הספרותיים, פרסם חלק מספריו בזהות בדויה והותיר אחריו חידות, היא קשה במיוחד.
כך הסביר גארי בעצמו את מניעיו ואת מורכבותו במכתבו האחרון: "לכל מסכות חיי הרשמיות, כביכול, המסווגות, היו כמה וכמה מסכות חיים מקבילות, חשאיות יותר, אך רודף ההרפתקאות הזקן שהייתי לא בא מעודו על סיפוקו אף לא באחת מהן. האמת שהייתי נגוע באופן חמור בפיתוי הפרוטאי הקדום ביותר של האדם – ביצר ההיכפלות…".
המחברת מתווכחת באופן ישיר עם תפיסתו של בארת, וטוענת שבמקרה של גארי, הביוגרפיה הפרטית שלו עשויה להאיר אפשרויות פרשניות נוספות ביצירותיו ולהעמיק את קריאתן. "התנועה בין החיים לבדיה בעולמו של רומן גארי היא דו־סטרית", כותבת גז. "גארי משתמש אמנם בחייו כדי להזין את הפרוזה שהוא מפרסם, אך הוא מגדיל את הפלא הספרותי כאשר הוא משתמש בפרוזה כדי ליצור את חייו. ראיה לכך היא האופן שבו הוא משתמש בכתיבה כאמצעי ליצור לעצמו עבר משפחתי חדש. הוא מסרב להתייחס להיסטוריה של אילן היוחסין המקורי שלו בכל הנוגע לאביו, ובונה לעצמו בספריו דמות אב כרצונו. נדמה כי הוא מעדיף להתעלם מהאיש שהתעלם ממנו בילדותו ובחר לנטוש אותו ואת אימו. הוא יוצר בספריו דמות מומצאת של אב. דמות אב שאותה לא הכיר מעולם. כך הוא הופך למולידו של אביו".
במוקד הספר ניצבת שאלת יהדותו של גארי, ובעיקר השאלה מדוע גארי טען שהוא קתולי ולמה ביצירותיו יש רק הכרה מרומזת ביהדות. המחברת מנסה לתת לכך תשובות, ותוך כך עוקבת אחר הדיוקן היהודי בספריו. גארי נולד בווילנה שבליטא ובילדותו למד ב"חדר", התפלל ודיבר יידיש. אביו נטש אותו ואת אימו בילדותו, והוא ואימו היגרו לוורשה ואחר כך לצרפת. בעידודה של אימו, וגם ממניעים הישרדותיים, החל גארי לומר שהוא קתולי וללכת לכנסייה. מנהג זה, לבדות לעצמו עובדות חיים, שימש אותו שנים רבות אחר כך, כאשר ברא בספריו דמויות פרי דמיונו.
ארבעה פרקים בספר, וליבו מצוי בשני פרקי האמצע ששמם "זהות יהודית" ו"היהודי והנאצי". זהו עיסוק שהפך לרלוונטי מתמיד, נוכח גילויי האנטישמיות בעולם בעקבות המלחמה הנוכחית. בשני הפרקים הללו מאירה גז את הפן היהודי ביצירותיו של גארי, ומנסה להבין כיצד הוא שיחק עם עמדתו האמביוולנטית ביחס ליהדות. זוהי תעלומה נוספת בחייו וביצירתו של אדם מלא סתירות פנימיות, שהשתעשע עם כל פרט ביוגרפי אפשרי בחייו. גז מציעה את האפשרות שהדו־ערכיות של גארי היא תכסיס מחושב היטב, שמטרתה להשפיע על עולם הספרות של תקופתו ולשנות את תפיסת הקורא בנוגע ליהדות שאחרי השואה.
לטענת גז, גארי בחר בכוונה להליט בערפל את זהותו היהודית, משום שהספרות הייתה אמצעי שאִפשר לו להישאר בקשר עם האני האחר שלו, שהיה טמון בעברו ובילדותו. לטענתה, דווקא באמצעות הספרות הצליח גארי להשתחרר מהאיום של החברה השמרנית שכפתה אותו לכתוב בתבניות המוכרות. לכן, בחירתו של הסופר להציג את הנושא היהודי ביצירותיו היא בחירה אמיצה, שבאמצעותה הצליח למתוח ביקורת על התנהגות הצרפתים בתקופת מלחמת העולם השנייה ובמיוחד במשטר וישי. אם בחייו חש גארי שהוא כפוף למרותה של החברה הצרפתית, בספריו הוא מרד במרות הזאת, ייצג את נקודת מבטם של החלשים והלעיג את הנטייה לאמץ דעות קדומות ביחס אליהם.
בפרק "היהודי הנאצי" עוסקת גז בשאלת ההזדהות של היהודי עם התוקפן, וטוענת שהדמויות בספריו של גארי הן אנטי־הירואיות במובהק, דמויות שמפגינות תסמינים של פוסט־טראומה, ושספריו משמשים מצבות ואנדרטאות לנספים היהודים בשואה מתוך רצון לפרוע את החוב כלפי הנרצחים. רצון שרק גבר אצלו מיצירה אחת לרעותה.
הגיבורות האמיתיות של המלחמה
הפרק המעניין ביותר לטעמי בספר הוא דווקא הפרק הקצר ביותר, ששמו "מגדר חוצה גבולות". הוא עוסק בדמויות הנשיות בספריו של גארי, והמחברת טוענת שהנשים הללו משופעות בתכונות חיוביות ויש להן תפקיד חשוב בעלילה. גארי ערך היפוך מגדרי בין גברים לנשים, והעניק לנשים המופיעות בספריו את ההזדמנות להיות גיבורות ולהשתתף באופן פעיל במלחמה. ביצירותיו, הנשים הן שהביאו לסיומה של מלחמת העולם השנייה. כך למשל, מדאם רוזה בספר "כל החיים לפניו", מועברת מפריז דרך דרנסי לאושוויץ ומצליחה להינצל. מאדם ז'ולי ב"עפיפונים" ממש נלחמת. גז מסיקה ש"הנשים לוחמות בשורת הגברים ומשתמשות בנשיותן ובקסמיהן כדי לחבל תחבולות כיצד להינצל ולהציל את קרוביהן ולעיתים אף את החברה כולה".
את הפרק שעוסק בדמויות נשיות אפשר היה להרחיב ואולי אף לגזור ממנו תתי־פרקים נוספים, שעוסקים למשל באימהות ביצירותיו של גארי. נושא חשוב שמטופל מעט והיה יכול להתרחב עוד, גם מפני שגארי גדל בצל אימא יהודייה שורדת, וגם מפני שהרומן שלו "כל החיים לפניו" עוסק למעשה באם כל האימהות – מדאם מזומל, שאימצה ילדים נטושים ויתומים במלחמת העולם השנייה.
הרצון להכיר את אישיותו של הסופר שניחש את מחשבותיך ואת רחשי הלב הכמוסים שלך הוא מובן, אלא שפעמים רבות פגישה ממשית כזאת עם הסופר בשר ודם מסתיימת במפח נפש. סופרת שאני מכירה הסבירה את הפער הזה בטענה שהדמויות של הסופר הן בהכרח הרבה יותר חכמות ומעניינות ממנו. בתום קריאת הספר הזה, גארי מצטייר כאישיות ססגונית וחופשייה, מי שפגישה אישית עימו לא הייתה מאכזבת את הקוראים. ידוע, למשל, שהיה לגארי ארון תחפושות בביתו, ושהוא נהג להתחפש לדמויותיו כדי להיכנס לנפשם ולתודעתם ולכתוב בסגנונם.
לסיום, אף על פי שגארי התייחס בחשדנות לכל מי שניסה "להדביק לו פרצוף" ולעג לניסיונות של המבקרים לשרטט לו תדמית מקובעת שאין לה השקה לאישיותו או ליצירתו, במקרה של ספרה של גז, הניסיון המסקרן למצוא תשובות לאישיותו המורכבת של גארי ולשאלת יהדותו הוא ניסיון ראוי ומעניין, ונטול ריחוק אקדמי. נדמה שגארי היה משתעשע כהוגן לקרוא אותו.
השתעשעתי כהוגן
הדיוקן היהודי בספריו של רומן גארי
מאיה גז
הוצאה עצמית, 2023, 173 עמ'
כל החיים שאחריו
