"זה לא היה כך לפני שנה", אמר לי קצין אידיאליסט, ערכי, מתון ושקול. "הארס נכנס ומפעפע, ובשבועות האחרונים אני רואה התחלה של קיטוב בתוך הצבא, בין חיילים חילונים לדתיים". המילים שלו דפקו לי בראש כמו תוף. כשהסתיימה השיחה הנחתי את השפופרת וסיננתי לעצמי שלוש מילים: "לעזאזל, הם הצליחו".
כוחות קיצון, ובהם העיתונאי אורי משגב וארגון השמאל המתקרא "שדולת הנשים", מנהלים בשבועות האחרונים קמפיין שמטרתו לעודד חיילים וחיילות לחפש בפינצטה מקרים שבהם הדתיים "דפקו" אותם. הם לא מחפשים מקרים של פגיעה בזכויותיהם של חיילים וחיילות חילונים, אלא אירועים שבהם דווקא רבנים ובני הציבור הדתי פגעו בהם.
שדולת הנשים פרסמה בחודשים האחרונים כמה מקרים שבהם נשים נפגעו במהלך שירותן הצבאי. בכל המקרים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, טרחה שדולת הנשים להדגיש שמי שגרמו לפגיעה הם החיילים הדתיים ורבני הציונות הדתית הקיצוניים ביותר, שהרמטכ"ל נפגש איתם כבר מספר רב של פעמים – כלשון הפוסט באתר הרשמי. כך עשתה השדולה גם כשברור בעליל שלא היה קשר בין החיילים הדתיים והרבנים לבין הפגיעה בחיילות.
לו היו הכוחות הללו מתמקדים בעזרה לחיילות ולחיילים במצוקה, הייתי מסיר בפניהם את הכובע. הבעיה היא שהם משתמשים באוסף אירועים נקודתיים, שחלקם אכן דורשים טיפול, כדי לייצר בציבור תמונת בלהות שלפיה הדתיים משתלטים על הצבא. בעזרת מערכת יחסי ציבור משומנת שנהנית מתמיכה עקבית ודי גלויה של העיתון "הארץ", הם דואגים להפוך כל מקרה נקודתי לתופעה המונית.
כך הם הצליחו להחדיר את ההסתה שלהם לתוך המיינסטרים הישראלי. ה"דוסופוביה" שהשתלטה על התקשורת נכנסה עכשיו גם לתוך הצבא.
יחד עם רבנים רבים אחרים, אנחנו עמלים תקופה ארוכה על שיפור מערכת היחסים בין הציבור הדתי־לאומי למפקדי צה"ל הבכירים. פעמים לא מעטות עמדנו בקושי רב מול הציבור שלנו, והסברנו שלצבא אין אג'נדה נגד הדתיים ושצה"ל מעוניין לדאוג לכל החיילים, ובתוכם גם לחייל הדתי. הסברנו שהצבא הוא גוף גדול שקורות בו תקלות, ושעלינו לאזור כוחות ולהתאזר בסבלנות. היה לנו חשוב לשמור על צבא העם. בעת האחרונה אני מוצא את עצמי חושש יותר ויותר שעמלנו לשווא.
לצערי, לכל אורך קמפיין ההשנאה וה"הדתה", לא שמעתי קול חילוני מרכזי אחד שיאמר: תירגעו, אלו מקרי קיצון, הם לא מלמדים על הכלל. בואו נשמור על המאחד. אפילו הנשיא המאחד שלנו שומר בנושא הזה על זכות השתיקה.
הפחד אופף את מנהיגי הציבור החילוני. את כולם. ח"כ יאיר לפיד, אדם אחראי ומתון, מפחד להתנצל על האשמות השווא ועל הטפת השנאה שלו בפרשת הצנחנים והמדריכה, כשהאשים בתחילת הפרשה את הלוחמים הבני"שים במרידה ובסרבנות בשל סיבוב הראש. מאז כבר התגלה שהחיילים פעלו בהתאם להוראת מפקדם. כולנו טועים, אבל ממה פוחד ח"כ לפיד כשהוא מסרב להתנצל?
על אף חילוקי הדעות הנוקבים שיש לי עם מפקדי לשעבר בבה"ד 1, ח"כ אלעזר שטרן, אני משוכנע שהחוב שהחברה הדתית־לאומית חייבת לו לא יסולא בפז. שטרן מכריח אותנו כבר שנים רבות לעמוד לבד מול המראה ולתת לעצמנו דין וחשבון על דרכנו. הוא לא נרתע להזכיר לנו שלעיתים החברה החילונית צודקת, ושעלינו לבדוק את עצמנו. הוא עשה זאת גם כשחטף מהציבור הדתי־לאומי אש נוקבת. איפה האלעזר־שטרנים של הציבור החילוני? איפה מנהיגי הציבור החילוני שיעמדו מול ה"בייס" שלהם, ויגידו להם להפסיק עם השיסוי והקיטוב?
כוחות חילוניים קיצונים מדרדרים אותנו לשנאה פנימית בתוך הצבא. לחלק מהם ייתכן שלא מפריעה הפגיעה בצה"ל. למה יש לצפות מאנשים שחושבים שמרדכי וענונו הוא גיבור ישראל, ושהיחס שלהם לצה"ל הוא כאל צבא כיבוש (כך מתבטאת אלינור דוידוב, ממנהיגות שדולת הנשים ומובילת הקמפיין של השדולה בנוגע לפגיעה של הדתיים בנשים)? אבל מתי ראשי הציבור החילוני המתון וראשי הצבא יתעוררו?
