פרשת בא חותמת את רצף מכות מצרים במכה האחרונה המכרעת, מכת בכורות. היא מתוארת כמכה נוספת ברצף של עשר המכות, אך כזו שתחולל הכרעה: "עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם". המכה הזו תכאיב לעם המצרי כפי שלא קרה עד עתה: "וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף".
ההגנה על הבית באה לידי ביטוי בשחיטת השה ומריחת הדם על המשקוף, כאות וסימן ברור להשתייכות לעם העברי. מריחת הדם על המשקוף ופתח הבית מהדהדת את דם ברית המילה, הנצרב באחד מפתחי הגוף. על הקשר הזה עמדו חז"ל: "ואומר לך בדמייך חיי – זה דם הפסח ודם המילה" (פסיקתא רבתי, פרשה יז).
החיבור בין ברית המילה לברית הפסח יוצר זיקה בין הברית האישית שצרובה בבשר ובין הברית הלאומית. אך הדם הניתן על פתח הבית יוצר מעגל נוסף של כניסה בברית: הברית של היחידה המשפחתית.
שליחות פוצעת
הציווי להסתגר בבתים בערב שכל מהותו היא לאומית, מכונן את היציאה ממצרים כתהליך שבסיסו חוויה משפחתית. הציווי לבצע אקטים מעשיים וסמליים של הכנה וחירות עוד טרם היציאה ממצרים, מחייב כל משפחה לקחת אחריות, להסביר ולתווך לילדיה את משמעותם. העברת האחריות למרחב המשפחתי מחייבת הכרעה אישית, ואינה מאפשרת לברוח לגורם חיצוני שיתווך את מה שמתרחש לבני הבית.
ספר הזוהר מתאר את המרחב שנוצר בתוך הבתים באותו לילה כמרחב של ריפוי, כאשר הנגף שיורד על בתי מצרים הוא המביא לריפוי של בני ישראל. הזוהר דורש את הפסוק מישעיהו (יט) "וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא":
מאי ורפוא? ממאי שנימולו צריכים רפואה. ותנא, באותה שעה שניגפו מצראי, באותה שעה נתרפאו ישראל.
לפי הזוהר, ריפוי מעשה הברית נדרש לגוף שנימול באותו הערב. בעקבות תמונה זו ניתן להרחיב עוד את התבוננות על מרחבי הברית הנוספים, ככאלו שיש בהם מרכיב פוצע המבקש רפואה. תמונת הריפוי של המשפחה המתכנסת יחד מול האיום במות הבן הבכור, מהדהדת כתיקון לפצעי הקשרים והשברים והמשפחתיים המתוארים בהרחבה בסיפורי האבות בספר בראשית.
ההגנה המשפחתית על הבן הבכור היא תמונת מראה לעקידת יצחק, כאשר השליחות הפרטית פצעה את המרחב המשפחתי ופרמה אותו. יצחק לא ישוב להתגורר עם אברהם, וכוחותיה של שרה לא יעמדו לה אל מול מעשה העקידה.
תמונת ההסתגרות בבית מהדהדת בניגודה גם את האופן שבו מתארים חז"ל את אוהלו של אברהם אבינו, שהיה פתוח לכל רוחות השמיים. "אמר ר' אבהו, אוהל פלן של אבינו אברהם מפולש היה". האוהל של אברהם מסמל את רתימת הבית והמשפחה לשליחות הגדולה של הודעת שמו של הקב"ה בעולם.
אך הניסיון לרתום את המשפחה לשליחות נתקל בקשיים, במיוחד מול השותפות עם הצלע הנשית. כך אצל שרה, שנלקחת לבית פרעה על מנת להציל את חיי אברהם ושליחותו, "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ", ושוב אצל יצחק שיציג את רבקה כאחותו. גם דינה משלמת מחיר כבד על שיוכה למשפחת יעקב, בדמות שתיקתו של אביה למען הצלת השבט. נראה כי ברית המילה שנצרבת רק בבשרו של הגבר, דוחקת את הצלע הנשית משותפות מלאה בברית היעוד.
לא רק הגברים
סימון הבית כמרחב שמור המכיל את כל יושביו מייצר אפוא תיקון והשלמה לברית האישית והגברית לטובת ברית משפחתית, שקודמת לתפקיד הכללי של עם ישראל כמתקני עולם. אך יחד עם זאת, סימון הבית מדגיש גם את הפצע הנפער אצל היחיד מול המחויבות המשפחתית. ברית המילה פוצעת את הגוף כדי לכונן קשר ישיר עם א־לוהים, ופוצעת את המרחב המשפחתי בכך שהיא מסמנת רק את הפרט כמחויב ליעוד הכללי. והברית המשפחתית פוצעת את היכולת של היחיד להגשים את ייעודו במלאות, מול הצורך להתחשב בצורכי המשפחה שמאטה כביכול את התקדמות החזון הגדול.
ההשלמה של מעגל הברית המשפחתית באה לגשר על הסכנה הטמונה במעבר הישיר ממחויבות אישית למחויבות לאומית, ויש בה הצלה של התא המשפחתי. מכאן המסר הברור: את הייעוד הלאומי נכון להגשים רק מתוך בסיס ושותפות איתנה של הבית.
התורה אינה מסתפקת באירוע חד־פעמי של מכת בכורות ומריחת הדם על המשקוף כמכוננת את הברית המשפחתית, אלא מסמנת אותו כחלק מהותי ומעשי של יצירת התודעה לדורות. החוויה המשפחתית החד־פעמית של ההסתגרות בבית בליל היציאה ממצרים, הופכת למוטיב מכונן של זיכרון הפסח בליל הסדר, כמרחב משפחתי שבמרכזו הציווי לספר על יציאת מצרים כחובה של אב לבנו. מול מריחת הדם על המשקוף ניצבת המצווה של קביעת המזוזה בפתח הבית כאות ברית, ומצוות פדיון בהמה ממירה את האתוס של הקרבת הבן למען האל בהקרבת בכור הבהמה.
