האמון שלי בשר הביטחון שלנו נפגע. חבל, כואב, מצער. עד כה נתתי לאביגדור ליברמן סיכוי להצליח, לטובת כולנו, ולא בחנתי אותו לפי הצהרותיו הידועות על מה שיעשה בתוך 48 שעות כשר ביטחון; כולנו יודעים ומכירים פערים עמוקים בין מה שרואים משם למה שרואים מכאן. במהלך הדרך ראיתי שליברמן לוקח יותר ויותר אחריות, ובהדרגה לומד להנהיג ולהוביל להישגים במחירים נמוכים ככל האפשר.
באמצע השבוע קראתי את תגובותיו של שר הביטחון להפרות הברורות של ההסכמות מול המצרים על גבול עזה, ונחרדתי. ברור לכל אחד שקשה מאוד, ואולי אי אפשר, למנוע טרור של יחידים באופן מוחלט. אבל לשר בממשלת ישראל, וכל שכן לשר הביטחון, אסור לומר מילים כאלה.
ברור לכל אחד, ש"בלונים הם רק בלונים", אפילו אם הם מחוללים שרפות חמורות ולוחמי הכיבוי וההצלה עובדים במאמץ מטורף לכבות את האש. עדיין אין זה דומה כלל לפיגועים עם אסונות בנפש. אבל אם שר הביטחון משמיע בקול רם מילים כאלה, הוא פותח לאויב מרחב של התשה והטרדה, כמו שהאויב רוצה: כלומר, לקדם הסדרה ולפרוץ את המצור על עזה, ולהמשיך בהטרדה קטנה וקבועה על הגדר, כמו גם לקבל נמל בקפריסין ובעזה (או הרבה יותר טוב, במצרים), בלי להשיב את נעדרינו ושבויינו.
לפני שנים רבות קיימתי שיחת עומק אישית עם שמעון פרס כשר החוץ, בתשובה לתהייתי מדוע הוא לחוץ ונחרץ להשיג הסכם "שלום" מהיר, ענה לי במילים אלה: "יואל, המלחמה הבאה תהיה מלחמת טילים – אני ואתה נישאר כאן בכל מקרה". נחרדתי. אמרתי לעצמי, שזה לא נכון לדעתי, אבל גם אם זה נכון, והמונים עלולים לנטוש חלילה אם תתנהל כאן מלחמת טילים קשה וכוללת – מי שחושב ומרגיש כך אסור לו לנהל משא ומתן בשמנו. גם האויב מבין היטב שחרדה עמוקה דוחקת בו מתוכו, ולפיכך, ההסכם שיביא יהיה גרוע. ואכן כך היה.
אויבינו קוראים כל מילה שמתפרסמת אצלנו. אם שר הביטחון אומר להם שאי אפשר טרור של אדם יחיד – טרור היחידים יימשך. ואם הוא אומר להם שבלונים הם רק בלונים – הבלונים ימשיכו לעוף ולהבעיר אש בגבולנו, בשדות וביערות. ואם הבנות עם המצרים הן רק מה שקורה בשטח – יקרו עוד דברים בשטח. וייתכן שבאמת רק חיסול פיזי של אסמעאיל הנייה ויחיא סינוואר יאפשר ליורשיהם להחזיר את הנעדרים ואת השבויים בלי שחרור המוני של מרצחים, כמו סינוואר, מהכלא הישראלי.
השבוע פגעת באמון שלי, שר הביטחון אביגדור ליברמן.
