הסרטון של "חותם" הוא ללא ספק עליית מדרגה בשיח הפנים־מגזרי. אני מניחה שאילו הייתי נדרשת להכריע באשר לפרסומו, הייתי מבקשת לעדן אותו, ולהפנות את הביקורת לעניין ולא לבעלי העניין. נכון שלכסף לא תמיד יש ריח, אך אין ספק שהמאבק שניטש היום בין האג'נדות שהקרן לישראל חדשה מעוניינת לקדם ובין הרצון לשמר את רוח ישראל סבא מחייב זהירות רבה יותר גם באשר למקורות המימון של גופים שמכנים את עצמם אורתודוקסים.
אתמקד בארגוני הנשים הדתיים, ואין בדבריי שום כוונה להטיל דופי בציבור רחב שמעוניין לקדם את מעמדן של נשים, וודאי שלא לערער את מקומם של פרויקטים רבים וטובים.
בזהירות המתבקשת אומר שאני רואה בעצמי חלק מציבור הנשים פורץ הדרך באקדמיה, בעולם התורה כטוענת רבנית מהמחזור הראשון, ובעולם הפוליטי כמתמודדת ברשימה שהיותי אישה טבעי לה בדיוק כמו מועמדותם של גברים.
אבל דווקא כמי שנהנית הנאה ישירה ממאבק הנשים הבינלאומי במאה השנים האחרונות, אני רוצה להתריע. אנו, נשים דתיות, לא סיגלנו לעצמנו גבולות גזרה. לא ניסינו לברר כיצד לשלב עקרונות פמיניסטיים בתוך גבולות ההלכה אלא, פעמים רבות מדי, כיצד לכופף ולהגחיך את ההלכה כדי להתאים אותה לפמיניזם הכללי.
אני מבקשת לטעון שאני מתקשה למצוא במקומותינו "פמיניזם הלכתי". יש נשים שמקיימות חלקים מההלכה היהודית האורתודוקסית. בהחלט. אלא שבמקום שנדרשת בו הכרעה, היא תהיה לעולם פמיניסטית, ולא הלכתית. מכאן, כאמור, המסקנה המתבקשת: אין באמת "פמיניזם הלכתי".
הנחת העבודה כאילו לעולם "כשיש רצון יש יכולת" – When there's a will there's a way – אינה נכונה. לפחות לא באורתודוקסיה. בהלכה יש גבולות גזרה, גם אם אינם נוקשים. הלכה, אכן הולכת לפי כללים, שגם אם צריך לברר ולמתוח אותם, הם שם ויש לכבדם.
ואם בכבוד עסקינן, דומה ששנות המאבק על דמותה של האישה הדתית גרמו לנו לאבד את מה שהיה אמור להיות משאת חייו של הציבור הדתי: דיאלוג בין תלמידי חכמים לנשים משפיעות ולומדות. התחושה היא שהעולם התורני מנסה להתגונן מפני הדורסנות של נשים, שבלהט רצונן הכן לחקות את התנועה הפמיניסטית בחרו דרך של כיפוף ידיים ושל זלזול בדרכה של תורה, ובקצב וברגישות שנדרשים כדי לחולל שינוי.
שינוי ועידון דרכה של תורה, לטעמי ולטעם מבקשי "תיקון עולם", פירושו לייצר שיח לא מאוים גם אם שווה, שיכלול את גדולי הפוסקים. החזית העממית של נשים תורניות משחררות צריכה להזמין את בני התורה – לא לאיים עליהם, לא ללעוג להם, לא להניח כנקודת מוצא שכל מה שפסקו גברים לא ייתכן שלקח בחשבון את תחושתן של נשים.
במובן המעשי, התחושה היא של מסלול התרסקות בהובלת ארגוני הנשים. במקום ליצור התקרבות, נוצרה בפועל התבצרות נוספת של הממסדים הדתיים, ובארגוני נשים מבקרים פחות ופחות בני תורה שמרנים. אחת הדוגמאות המטרידות היא העובדה שעשרים שנה לאחר הקמת "מבוי סתום" ו"קולך", רבנים רבים כל כך מתנגדים אפילו להסכמי טרום נישואין. אני סבורה שזה משגה חמור שלא עולה בקנה אחד עם ההלכה ועם הדרך לחזק נישואין כדת משה וישראל, אבל בהחלט רואה בכך אינדיקציה לתגובת נגד של עולם התורה כתוצאה ישירה מהמיליטנטיות שנשבה מארגוני הנשים.
לצערי, בכל פעם שאני נדרשת לפנות לסמכות תורנית אני נאלצת להסביר שאני "פמיליסטית" ומתרחקת מפמיניזם – רק כך מתאפשר שיח ראוי. אולי בעקבות הסערה התורנית הזאת נוכל לייצר סוף־סוף דיון אמיתי, שיוזם מעמד נשי הלכתי ואינו מגיב אל העולם הנוכרי ומחקה אותו.
