עולם ומלואו של כאב לא מוכר, הופך בימים אלו למנת חלקן של נשים צעירות, רבות מדי. מוענק להן תואר אלמנות, שאין אישה בעולם שרוצה לזכות בו, והוא נושא איתו בחלק מהמקרים גם נפשות קטנות, רכות וטהורות שעוד לא טעמו טעמם של חיים וכבר נושאות שם בעולם – יתומים. חלקן עדיין במקום המוגן בעולם והמלא רחמים, חלקן עוד לא פגשו את אכזריותו של העולם הזה, חלקן האחר עוד לומדות לעשות צעדים ראשונים בדרך מלאת שאלות והסתר פנים.
אני יודעת, כי הייתי שם. ועם כל הודעה על חלל שהותיר אחריו אישה בהיריון או אמא לתינוקות רכים, הלב שלי שומע קריאה שהוא מרגיש מחויב להיענות לה. מין צליל שמהדהד בין קירות הלב שלי ומבקש להפעיל אותו, להשיא עצה מניסיון החיים שלי.
אני איילת. וגדלתי יתומה מאבא. הוא אומנם לא נפל במלחמה על המדינה אבל הוא לחם בקרב גבורה משל עצמו על החיים ועל הרצון לגדל אותי ואת אחיותיי הגדולות. אבי נפטר בדמי ימיו כשאני בת שנה בלבד ואין לי שום זיכרון ממנו. מניסיון החיים שלי אני מבקשת לפנות אליכן, אלמנות צעירות שהן גם אמהות צעירות, משום שאני יודעת בדיוק מה הפחד שמתחיל לנבוט אצלכן, ומהן המחשבות שילוו אתכן במהלך החיים שקיבלו כעת תפנית כואבת.
התהום שפעורה לפניכן עוד תתברר כהר שצריך לטפס בו, וכל אחד מהיתומים שלכן יעשה את הדרך שלו, בהתאם לגילו. היתמות שלי היא לא היתמות של אחיותיי שהספיקו לצבור חוויות מאבא ומתא משפחתי שלם. אני צברתי בעיקר שאלות. המון שאלות. קודם כול, על מיהי אותה דמות עלומה שאחראית להבאתי לעולם, מה שהוביל לשאלה ההכרחית: מה זה אבא, ומה הוא בשבילי עכשיו כשהוא איננו? ולמה אני כועסת כל כך שהוא עזב? ומה יקרה בתחיית המתים שלמדנו עליה בגן ענת? האם צריך לשים לו מזרן בגינה כשהוא ייפול בחזרה מהשמיים, שתהיה לו נחיתה רכה? האם צריך להכין לו בגדים? אלה שאלות אמיתיות שאני זוכרת את עצמי שואלת את אמא כשאני שוכבת לצידה במיטה, במקום שהיה פעם המקום של אבא. מיטה שחיממתי וחיממה אותי מהשבעה ועד שנים אחר כך.
לשאלות האלה יתווספו עם השנים מעגלים נוספים של שאלות מורכבות יותר, על כל צעד ושעל, כי על היתמות יתבסס הכול וממנה יצמח הכול. ועוד איך יצמח.
הם יכירו את אבא שלהם דרך הרבה אנשים שאהבו אותו; אמא, בני משפחה וחברים. הם יכירו אותו דרך סרטונים והודעות קוליות בוואטסאפ (וזו פריבילגיה יחסית אלי, כמי שלא זכתה מעולם לראות את אבי מוסרט או לשמוע את קולו). הם יכירו אותו דרך החלומות שהוא לא זכה להגשים והם יצליחו לגעת בהם; דרך ההשגחה הא־לוהית שגם אם הם לא ידעו להצביע עליה, היא שם, מרגישים אותה. הם ירגישו שיש לו חלק בגידול שלהם, על אף שהוא חלק נסתר. ואז הם יגלו כמה מופלא זה, שאף שנפרדו בשלב מוקדם כל כך בהיכרות שלהם, יש ביניהם הרבה קווי דמיון, לא רק פיזיים, גם התנהגותיים, כמה הם מזכירים אותו באופי.
אמהות יקרות, אלמנות מלחמה אהובות. יש לכן הבטחה ממני שהכול יהיה בסדר. להבדיל אלף אלפי הבדלות, פצועי מלחמה רבים שהשתקמו מגיעים לפצועים החדשים של היום ואומרים להם בפשטות: תסתכלו עלינו, יצאנו מזה, גם אתם תעמדו על הרגליים. במובן דומה אני יכולה לומר – תסתכלו עליי. התינוקות היתומים שלכן יצמחו ויגדלו להיות אנשים מופלאים, עם מבט פנימי וייחודי על החיים, שאין לאף אחד אחר. הבירור הליבתי של החיים שהילדים שלכן עוברים הוא בירור כואב אבל מצמיח, מלא ברבדים עמוקים שירכיבו את קומת האדם המרשימה שלהם.
תתאבלו, תבכו, ואל תפסיקו לספר עליו, להתגעגע ולומר עד כמה הוא חסר – גם כשתזכו להיבנות מחדש. הכאב הוא זה שימלא לפרי האהבה שלכם את התרמיל שאיתו יצא לדרך, בטיפוס על ההר שנגלה לפניכם.
