לפני כמה ימים הופיעה על מסך המחשב שלי תמונה מתוך אחת המחאות הסוערות מהימים ה"רחוקים" שלפני ה-7 לאוקטובר. נוכח מראות המלחמה, בדרך כלל אני מגיב באדישות לתמונה כזו, אולם לרגע נצנץ זיכרון מהאימה אותה חשתי באותם הימים. הזיכרון של המלחמה בינינו ושל המדרון החלקלק בו גלשנו אל התהום ואין עוצר.
ואז הגיע האירוע הנורא ואחריו המלחמה, שהעירו את כולנו כבמכת חשמל. הסתבר שברגע האמת כולנו ידענו מי אחינו ומי אויבינו. לכולנו ברור עכשיו שאם לא נהיה ערבים זה לזה נהיה תלויים זה לצד זה. זו אינה מטפורה, זוהי המציאות.
רבים מרגישים שייתכן ולראשונה מזה דורות, אנחנו בדרך לשינוי הנכסף, לתיקון עמוק של עצמנו, להתפתחות כעם. לאחר שנים של שנאת חינם ופלגנות שהלכו והקצינו עד לטירוף, דרוש שיח עמוק בין השבטים, דרושים המון רצון טוב ונכונות מכל הצדדים.
אבל ככל שהאימה שהדביקה אותנו זה לזה מתעמעמת ואנו מתרגלים לשגרה של חיים ולחימה, מתחילים לצוץ שוב הקולות המאוסים של המריבה. חשש עמוק מקנן שאולי האחדות היא זמנית, ושבקרוב נצלול שוב לקונפליקט הפנימי, הפעם תוך כדי מלחמה קיומית וסערה עולמית אנטי-ישראלית ואנטי-יהודית כפי שלא ראינו בשמונים השנים האחרונות. אני מאלו שמאמינים שעם ישראל יכול לעמוד בכל אתגר, בתנאי שהוא מלוכד. השאלה הפנימית, של היחסים בינינו, היא תמיד השאלה המרכזית.
כדי שנוכל להביא לשינוי משמעותי וחיובי, עלינו ללמוד לשתף פעולה בין חלקי החברה השונים. עם זאת, לא ניתן יהיה להתקדם לשינוי הפנימי ללא השדה הפוליטי. למרבה הצער השדה הפוליטי שלנו בבעיה הרבה יותר קשה מאיתנו, הציבור. קונפליקטים שניתן היה לנהל במתינות ובחוכמה, הופכים לשדות קרב מדממים ומפלגים בכנסת, בממשלה, בערוצי הטלוויזיה ובטיקטוק. הפוליטיקה מושכת אותנו חזרה אל ההקצנה והמריבה.
בואו נודה על האמת, כשמדברים על הפוליטיקה הישראלית בעשרים ושבע השנים האחרונות, מדברים בעצם על בנימין נתניהו. הוא הציר שמרכז סביבו את הפוליטי והתקשורתי, את ההערצה ואת הזעם, את האהבה ואת השנאה, הוא הדבר עצמו. דרך אגב, זה היה שם מהרגע הראשון, מהרגע בו הכריז לראשונה שהוא מתכוון לרוץ לראשות הליכוד. ברגע אחד הפך ביבי מהאח האינטליגנטי והכריזמטי של יוני ז"ל, לאויב המושבע של חצי מהציבור. משהו בנתניהו מעורר תחושות עזות ומחלוקות אפופות שנאה.
לאורך עשרים ושבע שנים, מתוכן שש עשרה כראש ממשלה, מנווט נתניהו את דרכו בראש הפירמידה בתחכום פוליטי, ובעיקר בעזרת אותה תכונה שלו שמעוררת את אותן תחושות עזות ומחלוקות שלמעשה שירתו אותו וביצרו את כסאו בפסגה. קשה להתעלם מהעלייה העקבית של גובה הלהבות בין המחנות לאורך שנות שלטונו. תומכיו יטענו שנדרשים שניים לטנגו, ושגם המחנה השמאל הליברלי רוקד בריקוד השנאה והחרמות ויחד איתו התקשורת. אבל כל זה לא משנה את העובדה שנתניהו הוא המנהיג, שהמריבה מתחוללת תחת שלטונו, כלומר בתחום אחריותו.
המדרון החלקלק החל כבר בבחירות 2015, בהן חווינו אובדן של הרסנים הפוליטיים. הקוקטייל של קורונה וחמש מערכות בחירות ללא הכרעות המשיך את התהליך והוביל לכאוס מסוכן. הכפפות הוסרו ומצאנו עצמנו בצלילה חופשית אל מלחמת אחים של ממש, שהתפוצצה בשמחת תורה באובדן שליטה מוחלט וטבח מחריד.
הישועה באה מהעם, שנטש מיד את המריבה והתגייס להצלה, לא מההנהגה הפוליטית שלא באמת תפקדה. חשוב להבין, מנהיגים אינם נופלים מהשמיים, הם תמיד משקפים משהו פנימי בעם. כולנו אשמים ואחראים למצב בינינו וגם לתיקון שלו, אבל כל זה קרה תחת שלטון נתניהו. דומני שרובנו נסכים שלמרות הקשיים האובייקטיביים, ניתן היה לנהל את העניינים בינינו אחרת.
בשביל לצלוח את האתגרים שלפנינו, עם ישראל צריך מנהיג מרפא ומלכד. עלינו לשאול את עצמנו אם בנימין נתניהו הוא מנהיג כזה. לי אין ספק שלא. נכון, אפשר להאשים חצי מהעם, אבל מה זה יעזור? האם אפשר לפטר חצי מהעם?
גם אם נתניהו זכאי בכל התיקים שפתוחים נגדו, גם אם נחשוב שפעל בתבונה מדינית ושהתעצמותם של איראן, חיזבאללה וחמאס לאורך שנות שלטונו אינן באשמתו, אפילו אם נאמין שערכיו האישיים והדוגמא שהוא נותן ראויים, ואפילו אם נאמין שנעשה לו עוול נורא – עדיין, בנימין נתניהו הוא בשום אופן לא האיש שיאחד אותנו, וזה מה שהעם הזה צריך. בציטוט חופשי של המנהיג המנוסה ביותר שיש לנו, מסלול חייה של מדינה חשוב יותר ממסלול חייו של אדם פרטי, חשוב וצודק ככל שיהיה.
קולות רבים במחנה הימין אומרים שלאחר המלחמה יילקח השלטון מנתניהו. אבל בדיוק בשל כך עולה החשד שהאינטרס הפוליטי של נתניהו יהיה להאריך את הלחימה ככל שיוכל. אינני יודע אם זה נכון, אבל עצם החשד מצביע על חוסר האמון בו. מעולם לא היה חשד כזה כלפי ראש ממשלה ישראלי. מתקרב היום בו למרות הקשיים, נצטרך להיקרא שוב לקלפיות ולהכריע מי יהיו המנהיגים שיובילו אותנו באתגר החשוב ביותר לביטחון ישראל, החיבור בינינו.
