הכרעה מצטברת: ארבעה מרכיבים לניצחון על האויב

מקובל לומר כי תפיסת הביטחון של ישראל נשענת על שלוש רגליים: התרעה הרתעה והכרעה.

אירועי ה-7.10 היוו למעשה הוכחה סופית וניצחת כי את תפיסת הביטחון הישראלית היסודית, הבן-גוריונית, יש לאתגר ולרענן. למרבה הצער, בשל דחיפות האירועים והעובדה כי אנו בתוך מלחמה, אין לישראל זמן ונחת לבחון את הדברים בראי תיאורטי בלבד, אלא יש צורך דחוף לתקף את הנחות היסוד החדשות בשדה המחקר המבצעי האופרטיבי.

ראשית נסביר מדוע שלושת הרגליים הקלאסיות אינן מסוגלות יותר לתמוך ולהחזיק לבדן את גוף הביטחון הלאומי הישראלי:

התרעה

מושג זה נשען הן על עליונות מודיעינית והן על שטח חיץ גיאוגרפי שהעניק לצה"ל ולמערכת הביטחון מרחב תמרון וזמן מספיק בכדי לגייס את עתודות המילואים הישראליות למאמץ בלימה בקנה מידה גדול.

העובדה כי ישראל ויתרה לאורך השנים על עתודות קרקע אסטרטגיות וכי אויביה בצפון ובדרום מצויים ממש על גבולותיה, אינה מעניקה לה זמן התראה של ממש. לא רק בשל העובדה כי מדובר בארגונים היברידים ומתוחכמים שבהם נשמר מידור גבוה וקשה להבטיח חדירה מודיעינית כזו אשר תעניק התרעה, בדיוק כפי שראינו לצערנו ב-7.10, אלא גם כי אם תינתן התראה כזו – סביר להניח שכוחות אויב בקנה מידה בינוני ואף גדול יוכלו לעבור את גדר הגבול ולהגיע ליישובים ישראליים. זאת מבלי שיעלה בידם של מערכת הביטחון וצה"ל לתגבר בסדר כוחות משמעותי את הגזרה הרלוונטית. כתוצאה מכך, כל מושג ההישענות וההתבססות על התרעה הופך לבלתי רלוונטי ומסוכן.

הרתעה

אירועי ה-7.10 הוכיחו כי ישראל איננה מרתיעה כיום את צבאות האויב החדשים בדרום ובצפון מלנסות לא רק לאתגר אותה, אלא אף לתכנן פלישה בקנה מידה גדול לשטחה. לפיכך, כל מושג ההרתעה צריך להשתנות ולהתעדכן.

הכרעה

רגל זו, שהייתה תמיד המורכבת והמסובכת ביותר להגדרה מכל שלושת הרגליים, הפכה להיות (עם עליית כוחם של צבאות האויב החדשים שהם למעשה ארגונים היברידיים הנתמכים על ידי מדינות אשר לוחמים בשם דת חסרת פשרות, תוך מוכנות להקרבה קולקטיבית וערך נמוך לחיי אדם) למושג שמוכרחים לבחון אותו מחדש ואין בשום פנים ואופן לפרשו כהשמדה מלאה של האויב – דבר שהוא אינו בר השגה. על כן, זהו מושג נוסף אשר נדרש לרענן ולהגדיר מחדש.

לפיכך, הרי הצעה לעדכון תפיסת הביטחון הישראלית:

את הצעתי אני גוזר דווקא מהגדרה מחודשת של הרגל השלישית ומן השאלה: כיצד נראית הכרעת האויב כיום?

צבאות האויב החדשים אשר נגדם נלחמת ישראל, מורכבים מכמה עשרות אלפי לוחמים אשר נשענים ומסתמכים על תמיכה עממית רחבה כחלק מרעיון תרבותי ודתי מסדר של התנגדות וחתירה עד להשמדת מדינת ישראל.

כנגד רצון עממי כזה, נדרשת ישראל להעמיד רצון עממי לאומי משלה. רצון אשר לא רק יוכל להתמודד בהצלחה עם המלחמה ומוראותיה אלא גם יוכל להשיב מכת אפיים ניצחת לאויב באופן שיכאיב לו ביותר ויוכיח לו כי למעשה לא רק שמטרותיו אינן מושגות אלא שמאמציו רק גורמים לו לסגת אחור ולהיחלש בכל פעם שהוא מתגרה בישראל.

זהו למעשה ריענון של רעיון "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, שכן אין לצפות שההכרעה תושג בתום מאבק אדירים אחד אלא באופן הדרגתי, תוך שלילה הדרגתית של נכסים יקרים ויסודיים לאויב. באופן זה, לא רק שניסיונות המלחמה הערביים יתקלו ברצון פלדה ישראלי נחוש, אלא שהם יאבדו דבר מה מהותי ויסודי משלהם.

הכרעה מצטברת – הכרעה הדרגתית

רעיון ההכרעה החדש מבוסס על ארבעה מרכיבים, שכל אחד ואחד מהם מכאיב לאויב ומפחיד אותו בפני עצמו – ובארבעתם גם יחד יש שילוב מנצח:

א. אובדן שטח וריבונות – הערבים חיים על פי "עיקרון הצומוד" – היצמדות לשטח שהוא נחלת אבות. העובדה כי ישראל נסוגה משטחים שונים במהלך השנים נסכה בהם ביטחון רב והעניקה להם בכל פעם שהתבוננו במפה את התחושה המוצדקת שבסופו של יום הם מנצחים, שכן שטחה הריבוני של ישראל הולך ומצטמצם דה-פקטו. ישראל מוכרחה לאחוז בעוד ועוד שטחים וליישב בהם ישראלים בכל פעם שמבוצעת כנגדה פעילות עוינת.

זהו רעיון סמלי אך אפקטיבי: מן התוקפן תישלל אדמתו, אדמת משפחתו ואדמת חמולתו – אשר יופקעו מיד לטובת הגידול הדמוגרפי והגיאוגרפי הישראלי. עיקרון זה, אשר היה מקודש לישראל בשלושת העשורים הראשונים להיווסדה, נקרא גם "קו המחרשה המייצג את קו הגבול", ובו מעוגן עיקרון נוסף לפיו המתיישב הישראלי הוא כוח הגנתי משמעותי שיש לו חלק אינטגרלי בהגנת הגבולות הישראליים, כפי שאומנם היה במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל.

ב. עידוד הגירה – אספקט נוסף של כישלון הצומוד הערבי הוא הגירה ועידוד הגירה מרצון באמצעים שונים שישראל מוכרחה לפתח כמנגנון מדינתי וצבאי נרחב, בשיתוף פעולה עם כל מדינה או ישות מדינתית בעולם המוכנה לשתף איתה פעולה. במקביל, צריכה ישראל לגרש למקומות מוסכמים יחידים משפחות וחמולות שפעלו כנגדה כולל באופן רטרואקטיבי. דבר זה ייצור הרתעה מיידית בקרב כל מי ששוקל לפעול כנגדה.

ג. לחימת גלובלית כנגד בכירי הטרור ומוביליו – ישראל מוכרחה לאסור על אויביה מלחמת חורמה אלימה חשאית וגלובלית חסרת גבולות. עליה לחסל את הבכירים ובעלי התפקידים העומדים בראש ארגונים, ישויות, קבוצות מדינתיות או חצי מדינתיות הפועלים כנגדה. ללא משוא פנים וללא שטחי מפלט או מקלט.

ד. ישראל מוכרחה להבחין משפטית בין סוגיות של זכויות אדם לבין סוגיות של לוחמה בטרור הקשורות במדינות ובביטחון לאומי, ולהתייחס קטגורית באופן נפרד לחלוטין לאחרונים על פי מדיניות לאומית ולא על פי בית הדין הגבוה לצדק, אשר אין לו את המומחיות או הסמכות לעסוק בסוגיות של ביטחון לאומי. כך מוכרחה ישראל להבחין בין אסירים ופושעים על רקע פלילי לבין עצירים ביטחוניים על רקע לאומני או טרור, אשר לגביהם יש להחיל עונש מוות.

באופן זה נרתיע את כל החוככים בדעתם לעסוק במקצוע המכונה טרור. זהו גם עונש הולם כנגד אלה המבקשים לזרוע מוות באופן חסר אבחנה בקרב אזרחים ישראלים בארץ ובעולם.

להשיב את הגלגל לאחור

אילו תאמץ ישראל את ארבעת החלקים הללו ותוסיף לכך מתקפות מנע בלתי צפויות ומפתיעות בעצימות ובקנה מידה משתנים בהתאם לאינטרס שלה כנגד אויביה במרחב – היא תשוב להיתפס כמדינה חזקה, בלתי צפויה, מסוכנת ונועזת, ועל כן גם מרתיעה.

לאורך זמן תוכל ישראל להכריע באופן הדרגתי את אויביה ולהשיב את גלגל המלחמה הנוטה כעת לרעתה לאחור.