שלושה חודשים וחצי לתוך המלחמה, וזה בעיניי זמן לספר סיפור שאני מסתובב איתו כבר כמה שנים, ומאז שמחת תורה נזכר בו בערך כל יום: בצבא שירתי במחלקת המודיעין של אחת החטיבות באיו"ש. פעם שאל אותי קרוב משפחה (שנלחם בעצמו במלחמת יום הכיפורים): "תגיד לי, הצבא מתכונן לתרחיש של מלחמה בגזרה? הוא יודע להתמודד עם מתקפה אמיתית?"
סיפרתי לו שבדיוק כמה ימים קודם היה לנו תרגיל חטיבתי גדול, שבו תרגלנו בדיוק את זה, או לפחות מה שנראה לי בדיוק זה: מה קורה כשכל הגזרה בוערת, כשיש אירוע חדירה במקום אחד וירי על הציר במקום אחר, וזריקות אבנים במקום שלישי. קרוב המשפחה לא התרשם: "לא שאלתי על הרבה אירועים קטנים, על לתרגל בבת אחת את כל התרחישים שאתם מכירים. מה אתם עושים, למשל, אם פתאום בלי הודעה מוקדמת, למשל אחרי דרשת הסתה במסגד או משהו דומה, אלף מתושבי רמאללה יוצאים יום אחד עם נשק קר, חלקם אולי עם נשק חם, ופשוט מתחילים לרוץ אל היישוב הקרוב?" אמרתי שאני לא מכיר תוכנית למקרה כזה, אבל מן הסתם יקפיצו את הפלוגה הסמוכה או משהו.
כשחזרתי לבסיס תפסתי את אחד הקצינים הבכירים ושאלתי אותו מה התוכניות למקרה כזה. הוא צחק: "לא צריך להיערך לתרחיש כזה. תמיד תהיה לך התרעה מראש". שאלתי מה לגבי המקרה של המון אדם שמתחיל תנועה ספונטנית, והוא הסביר לי שאין דבר כזה ספונטני – תמיד תהיה לך איזושהי אינדיקציה מראש, וגם אם יש דרשה מסיתה או משהו דומה, בטח מישהו ידווח עליה לשב"כ ויוכלו להתארגן. "אני לא אומר שזה בלתי אפשרי", הוא סיכם, "אבל זה כל כך בלתי סביר עד שלא כדאי לבזבז אנרגיות על תרחיש כזה".
בפעם הבאה שפגשתי את קרוב המשפחה שלי, בישרתי לו שהכול בסדר – זה תרחיש לא הגיוני. הוא הביט עלי, קצת ברחמים, ואמר: "בקיצור, צדקתי. צה"ל לא יודע להיערך לשום תרחיש שהוא לא מכיר".
עם או בלי מודיעין
התרחיש הזה כמובן לא זהה לחלוטין לטבח שמחת תורה – שהיה אירוע בלתי ספונטני אלא מתוכנן בקפידה, ולמיטב ידיעתנו חיל המודיעין בהחלט היה צריך להתריע עליו מראש. אבל המשותף בין התרחיש הדמיוני במרכז הארץ לבין האירוע הנורא שקרה בדרום, הוא שצה"ל חושב בקופסאות, ומתקשה מאוד לאתגר את החשיבה של עצמו. זה מאפיין מן הסתם כל גוף גדול, אבל במקרה של צה"ל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו דבר כזה. זה בנפשנו, כפשוטו.
כי המחדל הוא לא רק מודיעיני, אלא גם מבצעי. נניח שהאירוע באמת היה ממודר לחלוטין, ולא הייתה שום דרך לדעת שמתארגנת פלישה כזו, עדיין בכל הכתבות ששודרו על אירועי שמחת תורה, ראינו שלצבא לא היה שום נוהל מסודר למקרה דומה. אפילו לא תכנית מגירה, משהו שמתורגל מדי פעם ברמת החמ"ל – מערך שבו כל פלוגה תופסת את מקומה, יש קשר מסודר בין הכוחות השונים, וכוח מילואים שיודע לאן הוא צריך ללכת. כל הקלטות הקשר ששודרו עד כה, היו בסגנון "כל אחד לרוץ לעמדה ולהגן על האזרחים שבעמדתו". החיילים בשטח אכן מיהרו לעמדותיהם, עם או בלי הפקודה, אבל לפיקוד הבכיר לקח יותר מדי זמן להבין שלא צריך להתנהל שם כמו אל מול אירוע חדירת מחבלים ממש ממש גדול, אלא לשנות לחלוטין את התפיסה.
ועכשיו אני מרשה לעצמי לתהות בקול: האם בינתיים הופקו הלקחים – ולא רק בגבול עזה, אלא גם בשאר נקודות החיכוך עם האויב? האם צבא ההגנה לישראל יודע מה לעשות בזמן שמחבלים מסתובבים ביישוב בצפון או במרכז – לא חדירה של כמה מחבלים שמצריכה הקפצת יחידה מיוחדת, אלא מול פלישה בהיקף גדול?
זה כנראה לא פרויקט שאפשר להרים מהיום למחר, ולכן אם פיקוד מרכז עוד לא התחיל לבנות את המערך הזה – כדאי מאוד שיתחיל, כבר היום, בתקווה שלא נצטרך אותו אף פעם.
