לפעמים עמוק בפנים, אני מייחל לכך שאותם תבוסתני מיקרופונים יגייסו את אותם רעל והתמדה שהם גייסו מול הרפורמה המשפטית, ויפנו אל מול חמאס. אני לא מדמיין את אמנון, נחום, גיא או מישהו אחר מודיע במהלך השנה החולפת ש"הפסדנו ליריב לוין". אז, כשהאיום הנורא של ביטול עילת הסבירות וכמה שופטים שמרנים ריחף מעל ראשם – ראית מה זה רבאק. ראית מה זה מחנה שלא מוכן לוותר. ראית מה זה אנשים שמתחייבים למות או לכבוש את ההר, ראית אנשים עם תודעת אויב ברורה, מדויקת, חדה, שיודעים לזהות את האיום הלוִיני ולעשות הכול, ממש הכול כדי לסכל אותו. אף אחד מהם לא חשב לרגע להתחיל להשלים עם תבוסה ובטח לא לתקשר אותה. תנו לי את אותו להט פרשני שרשף מול רוטמן זועם באותה מידה אל מול עזה – ואנחנו כבר שולטים בפילדלפי.
אני כמובן מגזים כהרגלי, והנושא מורכב, אבל כן, בדיוק כמו שהתקשורת בעשורים האחרונים עיצבה את דעת הקהל סביב מעטה הקונספציה, השקט והסופ"ש החודשי בלונדון, כך לתקשורת יש עכשיו תפקיד, והוא לא כולל השלמה עם הפסד.
להקים מדינה ב־1958
נכון, הימים קשים, ויש נופלים ומפונים וחטופים ואין עדיין ראש של סנוואר. אבל אולי מדי פעם אנחנו צריכים להיזכר, שלוקח זמן לנצח מקום שנבנה במשך עשרים שנה במטרה לעשות לנו את המוות. גם אני מתאכזב לפעמים, גם אני רוצה שזה ייגמר מהר. אבל השלמה עם הפסד? לא תודה.
רון בן ישי, הפרשן הוותיק, אמר שלו התקשורת הישראלית הייתה דומה בתש"ח לזו של היום, לא הייתה קמה מדינת ישראל. יכול מאוד להיות שהוא צודק. במלחמה הנוראית ההיא נהרג כמעט אחוז מכל האוכלוסייה. דמיינו כמה טורים, מאמרים ופרשנים של היום, היו מספרים לנו אחרי 0.2 אחוז שכבר אי אפשר לנצח. שאולי עדיף לוותר ולחזור לאירופה, כי נגמרה המלחמה. מסבירים שבדיוק כמו שאת סנוואר אפשר להרוג גם בפברואר, כך את המדינה אפשר להקים גם ב־1958.
בין לבין, מסתנן בי החשד כי הדחף להפסיד נובע מסיבה אחרת. רביב דרוקר רמז עליה השבוע כשאמר בכנות מרשימה ש"אם אתה הולך להפסקת לחימה והחזרת חטופים, אז אתה יכול ללכת לבחירות כי עכשיו אין לחימה". יכול להיות, סתם זורק רעיון, שחלק מהאנשים מסבירים שהפסדנו ויש לעצור את הלחימה, לא רק כדי לשחרר את החטופים, אלא בעיקר כדי לשחרר את הקלפיות? מכתבי אלופים לשעבר נראו שוב בארץ. חלקם אותם אלופים ממש שחתמו בעבר על מכתבי "ההתנתקות טובה לביטחון ישראל". עכשיו הם מופיעים על מכתבי "חייבים בחירות עכשיו", כאילו שהסיטואציה של הותר לפרסום בבוקר ושידורי תעמולה בערב היא הגיונית.
ייתכן מאוד ובחירות אחרי המלחמה זה מהלך הגיוני. אלו יהיו בחירות חשובות, גורליות. עם ישראל יצטרך לקבוע בעצמו איזה "יום שאחרי" הוא רוצה שיהיה פה. אבל מרוב אנשים ששואלים אם נתניהו מאריך את המלחמה משיקולים פוליטיים, לא נשארו מספיק כאלה שישאלו אם פוליטיקאים אחרים מנסים לקצר את המלחמה מאותם שיקולים בדיוק.
אני בעיקר מרחם על החיילים. אני מדבר עם המון מהם, הם שולחים לי וואטסאפים בערימות, חוזרים מעזה ומתוסכלים מהתבוסתנות. יוצאים משם בתחושה של "אנחנו מפרקים אותם", פותחים קצת חדשות ויוצאים בתחושה של "הם מפרקים אותנו". ושלא תבינו לא נכון, לחלקם יש ביקורת, חלקם לא מבינים למה לא נלחמים יותר חזק, חלקם חוששים ששוב לא נלך עד הסוף, אבל כולם בתחושת "עד הניצחון". סתם הצעה, אולי במקום לקחת לחיילים את הטלפונים כשהם נכנסים להילחם בעזה, תיקחו להם את הטלפונים כשהם חוזרים משם להתרעננות.
יש לתקשורת המון תפקידים בזמן מלחמה. התפקיד הכי חשוב בעיניי הוא להפוך את לוח השנה לכזה, שבכל יום נרגיש שאנחנו מתעוררים לשמונה באוקטובר. כמו בסרט "לקום אתמול בבוקר", בו מתעורר גיבור הסרט כל יום לאותו היום. אנחנו צריכים להתעורר כל יום לבוקר הכי נורא שהיה לנו. מחר? שמונה באוקטובר, שלישי הבא? שמונה באוקטובר, ראשון בעוד שבועיים? שמונה באוקטובר. לדם אסור להתקרר, לנפש אסור להירגע, למוח אסור לברוח למחוזות הנחת. הדרך היחידה להשיג ניצחון, היא להתעורר כל בוקר ליום ההוא בו חשבנו שהכול מתפרק לנו מתחת לידיים. לא תם עידן הניצחונות, הם רק קשים יותר להשגה. אבל מי שלא ידע במשך שנים לזהות אויב והסביר לנו שהאויב הוא כזה רק כי המעשים הרעים שלנו הפכו אותו למי שהוא, לא ידע לזהות ניצחון גם אם הוא ידפוק לו על הדלת. ייקח כמה שייקח, קשה ככל שיהיה, יחד ננצח. אין ברירה אחרת.
