הסיפור מתחיל בהתלבטות האם להתארגן ולצאת לגן השעשועים.
האם לקום מהמיטה או מהספה, למקד מבט, לתרגל חיוך מול המראה, לעשות משהו עם השיער הסתור, השקים האפורים מתחת לעיניים, הפיג'מה שמי יודע מתי קולפה מהגוף. האם לארגן את הילדים, לשם שינוי ללא עזרה צמודה וללא המתנה לבת שירות או בן משפחה או בייביסיטר תורנית שתעשה זאת במקומה, ולרדת לגינה.
הוא ממשיך בהחלטה שכן, הגיע הזמן. צריך לזקוף קומה, להכין שקית עם ביסקוויטים ובקבוק מים ופשוט לעשות את זה. לצעוד עם הילדים לגן השעשועים.
ובשלב הזה של העלילה, הסיפור הופך לסרט אימה מטלטל. הוא מתמלא בשכנים רוויי דמעות, משפילי מבט, המרעימים שתיקות מתוחות מרגע שהיא הגיעה לספסל הגינה. ממשיכים בכך עד שהם בוחרים לעזוב את המקום, או עד שהיא חוזרת לביתה אבלה וחפוית ראש. מלאת אשמה, בלבול ותוך החלטה נחושה שלא לעשות זאת שוב לעולם.
או לחילופין, הסיפור מתפתח לכדי סרט קומדיה טרגית עם שתיקות מביכות, ליטופים בלתי נגמרים, המטרת סוכריות על הילדים היתומים המסכנים, וערימת אמירות חסרות טקט מגושמות ומגומגמות – שיספקו לה חומר רב למופע סטנדאפ שובר קופות.
שני המצבים המתוארים פה הם לצערי מנת חלקה, עם שינויים קוסמטיים לפה ולשם, של כמעט כל אלמנה שניסתה ועדיין מנסה להחזיר לעצמה את מסלול החיים הרגיל. פעם אחר פעם היא נתקלת בחומה הבצורה של חוסר הנורמליות, ושל הקושי להצליח להשתלב מחדש באופן שבו הייתה, בעבר הלא מאוד רחוק.
פיל באשמת חמאס
אני לא מאשימה אף אחד. כלומר אני כן. את האבדן. או אם נסתכל אפילו מעט רחוק יותר, את חמאס יימח שמם ושם זכרם שבגללם הגענו למצב הזה. מצב בו הפיל הזה בחדר נמצא ביננו תמיד, בעוצמות גבוהות, ואיש אינו יודע מה נכון ומה לא נכון.
אני מכירה את זה באלפי צורות. כמו זו בה נסעתי לראשונה אחרי הרצח עם ילדיי להתארח אצל ההורים, יצאתי לבית הכנסת ושם נתקלתי בפרצופים מיוסרים. או הפעם בה עמדתי בתור בקופה, כשלפתע זוהיתי ומיד כולם פינו לי את הדרך במבטים מושפלים או מלאי רחמים.
המשותף לכל התקריות האלו, היא התחושה הנוראה עמה תצא האלמנה או כל שכוּל אחר מהסיטואציה. תחושה שכוללת בעיקר בדידות ואיבוד האמון ביכולת לקום, ולהשתלב מחדש.
"לא להימנע ממפגשי חברה רק מחשש למבטי רחמים, לא לבחור בדרך הקלה של טיפוח הדמות הטרגית אותה פעמים רבות הנוכחים מסביב יצפו למצוא. פשוט להיות. הכי טבעי שאפשר"
לכאורה קל לנו כחברה לומר שאלו הגיבורים שלנו, שהם מסרו את היקר להם מכל כדי שאנחנו נוכל לחיות פה בבטחה. קל לנו, יחסית, לראות את החיילים הפצועים. להאדיר אותם ואת ההערכה העצומה שלנו כלפיהם, תוך שאנחנו מזכירים להם ולנו כמה האדמה עליהם הם דורכים קדושה, כמה מורמים מעם הם.
אבל האתגר האמתי והחשוב מכל בעיניי, הוא להשאיר אותם ביננו. לאפשר להם לחיות את חייהם במירב הנורמליות האפשרית. בלי פאסון, בלי קונצים ובלי מחוות מיותרות שמלבד קיבוע המשבר, לא מעניקות להם דבר. וכדי להגיע לכך, עלינו לפעול בדיוק להיפך מהאינסטינקט: לאפשר לאלמנה שהחליטה להגיע לבית הקפה, לגן השעשועים או לבית הכנסת את הזכות להיות פשוט היא. לדבר אתה בדיוק כפי שהיינו מדברים אילו הכול היה אחרת. להוריד את המבט המרחם, את היד המלטפת, את הבהייה בילדים ואת הדחף לתת להם ממתקים או למלא את כל משאלות ליבם.
וכאן, מגיעה גם האג'נדה שלי. כי למשימה הזו נדרשים שני צדדים. וכמו שהדרישה שלי מהציבור שבחוץ היא לאזור את כל הכוחות בכדי לאפשר לשכולים חיים רגילים ושגרתיים עד כמה שאפשר, כך גם, אני משתדלת לבטא בקול בכל מפגש ובכל שיחה שהמשימה הזו היא גם עליהן, האלמנות וכל משפחות השכול.
לא להימנע ממפגשי חברה רק מחשש למבטי רחמים, לא לבחור בדרך הקלה של טיפוח הדמות הטרגית אותה פעמים רבות הנוכחים מסביב יצפו למצוא. פשוט להיות. הכי טבעי שאפשר. פשוט לומר, מה נכון לך ומה לא נכון. להשתדל תמיד לחפש מקומות בהם את יכולה להיות רק את, עם כל החיוכים וכל הפגמים שבך. עם מי ומה שעושה לך טוב, בדיוק כפי שהיית – אילו.
