למען הסר ספק, בסדרה יש רבדים ועומק. ומי שיציץ מתחת לפני השטח של כל פרק ימצא ים רעיונות ומסרים שנשזרו בקפידה אל תוך העלילה והפכו אותה לעשירה הרבה יותר מאשר של המוצר הטלוויזיוני הטיפוסי. עם הירושה המרשימה הזו נכנס הולי לעונה חמישית שמשודרת בימים אלו בתקווה לצלול שוב לעולם המוזר, המיוחד והמשוגע שבנה ולשלוף מתוכו עוד מרגלית. גם הפעם הוא הפיק יצירה מרשימה ונראה שמה שכל כך ייחד את פארגו עד כה, מתחיל גם להכביד עליה.
הסדרה היא אנתולוגיה, כל עונה עומדת כמעט לחלוטין בפני עצמה. החמישית מגוללת את סיפורה של דורותי "דוט" ליון (ג'ונו טמפל, שהתפרסמה ב"טד לאסו"), אישה שנמלטה מעבר אפל כאשתו של השריף הימני־קיצוני רוי טילמן (ג'ון האם בתפקיד מאיים ונהדר) וחיה חיים שקטים עם בעלה האוהב והלא מאוד מבריק ויין (דיוויד ריסדאל) ובתם סקוטי (סיאנה קינג) תחת עיניה הבוחנות של חמותה, אשת העסקים הימנית והעשירה לוריין ליון (ג'ניפר ג'ייסון לי). אלא שיום אחד שני רעולי פנים מנסים לחטוף את דוט מביתה, ומציתים עלילה אינטנסיבית ופרועה שלא משחררת לרגע, כאשר דוט מנסה להינצל בכל דרך ולחזור חזרה הביתה.
אם תהיתם על התיאורים הפוליטיים המפורשים של הדמויות בפסקה שלעיל, אתם לא לבד: בניגוד לשנים קודמות שבהן הולי העלה נושאים פוליטיים בחן, ברמיזה ועם המון ניואנס, נראה שבעונה הזו משהו פשוט נשבר לו: לוריין ליון היא מנכ"לית של חברת איסוף חובות שבזה לעניים הדפוקים שמכניסים את עצמם לבור כלכלי ומתפארת בתרומותיה ל"אידיוט הכתום" (כלומר דונלד טראמפ). רוי טילמן הוא קריקטורה של רפובליקני קיצוני שחי לפי חוקים משלו, זועם על ה"דיפ־סטייט", משווע לחזרה לימי החוק התנ"כי – וכמובן צופה עם משפחתו בנאומים של טראמפ.
בארה"ב יהיו מי שיקראו לזה Trump Derangement Syndrom – "סינדרום שיגרון טראמפ", שמתאר אנשים חכמים ששנאתם (הלעיתים מוצדקת) לדונלד טראמפ מעבירה אותם על דעתם ומשבשת את דעותיהם. אכן, הולי ידוע בדעותיו המאוד ליברליות והוא אף כתב מספר מאמרים ביקורתיים על הפוליטיקה האמריקנית. לפחות עד העונה הזו הוא הצליח להפריד בין הפוליטיקה האישית שלו לאמנות שהוא משדר לציבור, אך לא עוד, וחבל מאוד.
דווקא בעונה זו הולי בוחר כנושא המרכזי שלו סוגיה חשובה שראויה לדיון ולקונצנזוס רחב ככל האפשר: אלימות במשפחה. דוט מוצגת כאישה שמצאה את הכוח להימלט מבעל אכזר שהכה אותה ללא רחם, וכעת תעשה כל דבר כדי להביס אותו ואת אנשיו ולחזור למשפחה החדשה שבנתה על בסיס מודל שונה מאוד. אבל הפוליטיקה הכל כך בולטת שהולי דוחף עשויה להוביל למצב שבו הצופה, במקום לחשוב על הסוגיה עצמה ועל השלכותיה האיומות, יתמקד בימניות כמקור לכל רוע וכאידיאולוגיה מרושעת שעלולה לגרום לאלימות נגד נשים. וכך, העיקר והטפל מתחלפים.
עם סיום העונה (הפרק האחרון שודר השבוע), עולה גם תהייה נוספת, שמא פארגו כלל לא מתאימה לעסוק בנושא כזה. בתור סדרה שחושפת את המכניקה הסיפורית שלה לכול, הבחירה באלימות במשפחה כנושא מרכזי מובילה באופן אוטומטי לכך שהדמויות יהיו מוקצנות מהרגיל: רוי טילמן התעלל בנשותיו באופן תמידי ועל כן הוא מוכרח להיות מוצג בתור הדמות השלילית ביותר שיש; דוט היא האישה שמנסה להביס אותו ועל כן היא מוכרחה להיות מלאך. ואז היכן נכנסות הדמויות האפורות שמילאו את המסך בעונות הקודמות? כן, גם בעונה הזו צופים ימצאו כאלו – אבל רק בשולי הסיפור ולא במרכזו.
בשורה התחתונה, גם העונה החמישית של פארגו היא מוצר איכותי שכתוב, מצולם ומשוחק לתפארת. אבל המכניקה העלילתית חורקת, והכניעה להתעסקות פוליטית שורפת כל חלקה טובה.
