בתחילת השבוע, עד נאום גלנט ביום שני בערב, נראה היה שהתנועה למען הפסקת אש הביסה את צה"ל. שירת המקהלה העיתונאית נטתה באופן מובהק, וכבר בלי בושה, לכיוון כניעה ישראלית כוללת לדרישות סינוואר לשחרור החטופים. היא פמפמה יותר ויותר את ההערכה שצה"ל נקלע בעזה למבוי מבצעי סתום, כאילו שהרצי הלוי הבטיח ניצחון בזק, ובמקביל טפטפה לווריד את הטענה ששלום החטופים מחייב את עצירת המלחמה לאלתר.
פרשנים ומגישים עונדים זה חודשיים סיכות סרט צהוב, שנועדו לשדר אהדה לגורל החטופים, ובעיקר להדהד את המסר לשחרורם "עכשיו". תאגיד השידור הציבורי שידר ביום ראשון סרט תעמולה דוקומנטרי על התנועה לשחרור החטופים בכל מחיר של ח"כ העבודה לשעבר רונן צור. כתבים מדיניים דיווחו כי זוהי למעשה גם עמדתם העדכנית של בכירי המחנה הממלכתי. השר גדי איזנקוט אמר בממשלה ש"אנחנו משקרים לעצמנו, וחייבים לצאת מחוץ לקופסה. קודם כול חייבים לשחרר את החטופים, ואז להביס את חמאס".
במידה מסוימת, איזנקוט צדק. ישראל אכן אומרת שקר לעצמה בסוגיית החטופים, אם כי לאו דווקא השקר שהוא התכוון אליו. ככה זה בחיים: לשקר אין רגליים, אבל יש הרבה תחפושות. גם איזנקוט, איש ישר דרך, נפל בפח. הוא סבור כי הנהגת ישראל שוגה באשליות שהמאמץ הצבאי בעזה יביא לשחרור החטופים, ומדחיק שקר עצמי גדול יותר ולפיו שחרור החטופים הוא משימת־העל של המלחמה, או לפחות משימה שוות ערך מוסרי למשימת ההכרעה של חמאס.
והרי סדר הדברים המוסרי והמבצעי הוא הפוך: כמו בכל מלחמה בדברי ימי עולם, גם במלחמה הכבדה הזאת מוכרחים להכניע תחילה את האויב, ולקוות שאז גם יתאפשר שחרור השבויים. במלחמת יום הכיפורים היו לנו יותר משלוש־מאות שבויים במצרים ובסוריה, והם לא חזרו הביתה לפני שצה"ל חנה בפאתי קהיר ודמשק. לכל אורך מלחמת העצמאות הוחזקו יותר מתשע־מאות שבויים ושבויות בסוריה, בירדן ובמצרים, רבים מהם אזרחים. הם נשבו אומנם בידי מדינות, לא בידי ארגון טרור תת־קרקעי, אך לפחות חלקם חוו תנאי גיהינום. איש לא הציע אז לעצור את המלחמה, כפי שגם בני גנץ הציע שלשום. שמונה חודשים ארוכים עברו עד שזכו לחזור ארצה.
מיותר לכתוב, ובכל זאת נכתוב: סבלם של החטופים נורא ואיום. משפחותיהם עוברות ייסורי נפש קשים מנשוא. איש אינו רוצה להתחלף איתן. כמעט כולנו היינו נוהגים כמותן במקומן, ותובעים לעשות הכול כדי לשחרר לאלתר את יקירינו, חיילים כאזרחים. אבל מנהיגי המדינה אמורים להבהיר למשפחות ולעם את האמת הכואבת: ראשית, כמו שגלנט אמר השבוע, כלל לא בטוח שחמאס מסוגל ומתכוון להחזיר את כל החטופים גם אם צה"ל יפסיק מיד את האש וייסוג לקווי 6 באוקטובר. ובכל מקרה, משימת־העל הלאומית כעת היא הכרעת חמאס, מיטוטו ראשית חוכמה. היא לוקחת זמן, אולי המון זמן, ואף על פי כן קודמת לשחרור החטופים.
אם לא נכריע תחילה את חמאס, מיליוני ישראלים יהיו שבויים בידיו, לא "רק" 134 חטופי שבעה באוקטובר. תמונת הניצחון המזהיר שלו, בדמות הפסקת אש ממושכת ושחרור כל אנשיו הכלואים פה, לרבות רוצחי הנוח'בה, תהיה משכנעת יותר מכל תמונות החיבוקים של חטופינו המשוחררים. הביטחון העצמי של סינוואר, נסראללה וחמינאי ירקיע שחקים. הם יעברו בהקדם לשלב הבא של המערכה נגד ישראל, שלב ההכרעה. הפרשן הצבאי הוותיק רון בן־ישי, לא בדיוק שופר ממשלתי, הזהיר השבוע שהתוצאה של אירוע כזה תהיה "מכה אנושה להרתעה הישראלית, עד כדי איום קיומי". האם שחרור החטופים מצדיק איום קיומי?
נכון, יש חוזה בלתי כתוב בין המדינה לאזרחיה. היא אמורה לדאוג שלא יחטפו אותם לרצועת עזה בשחר של יום בהיר, ולהשקיע מאמץ אדיר כדי לשחררם בהקדם אם התרשלה במילוי תפקידה. אלא שבראש סעיפי החוזה עומדת המחויבות של המדינה לעצם קיומה, והקיום הזה יוטל בספק אם סינוואר ינצח אותה החורף, חלילה וחס, אחרי כל מה שקרה פה מאז סוכות, ההבטחות שהבטחנו לעצמנו והדם הרב שנשפך.
אגב, בחוזה הנ"ל יש גם סעיף הנוגע למחויבות המדינה לחללי צה"ל בתמרון הקרקעי. הם הקריבו את חייהם כדי לנצח את חמאס, לא כדי להניף דגל לבן.
