כפר הסטודנטים עדיאל ביישוב אשלים שבנגב היה שוקק מתנדבים השבוע. סטודנטים של תנועת איילים, חניכי מכינה מנופי־פרת ותושבים ותיקים מאשלים ומהאזור הגיעו לסייע בקליטת תושבי קיבוץ כרם־שלום שעברו השבוע לכפר מהמלון באילת. כעשרים משפחות נכנסות בימים אלו לבתיהם של סטודנטים בכפר, שהתפנו עבורם למעונות של המכינה הקדם־צבאית הממוקמת בסמוך. עשר משפחות אמורות להיכנס למבנים יבילים שהובאו מהעוטף ומחוברים בימים אלו לתשתיות. משפחות נוספות מהקיבוץ שוכרות יחידות דיור ביישוב אשלים.
ביתה החדש של משפחת רבי מלא ארגזים. התאורה עדיין לא מתפקדת כמו שצריך, במטבח עוד אין חיבור לגז, וטרם נמצא מקום למכונת הכביסה. תשע נפשות המשפחה יתרגלו בזמן הקרוב לבית של 80 מטרים, אבל גאולה רבי כבר מרגישה התקדמות מתקופת המלון, שנמשכה למעלה משלושה חודשים: "עכשיו אנחנו ישנים באותו בית, ויש לנו מרחב משלנו עם החפצים שלנו". בשגרה, רבי היא מחנכת באולפנת שדות־נגב שנמצאת עכשיו ביישוב יד־בנימין, אבל כעת, עם בעל במילואים וילדים שעדיין לא חזרו לשגרה, וכשהמרחק לאולפנה הוא למעלה משעת נסיעה, החזרה לכיתה אינה מעשית.
גם אצל ברוריה קרני־הדס אין עדיין שגרה. היא מתכנתת במקצועה שעובדת מהבית, אבל מספרת שמאז 7 באוקטובר היא לא מצליחה לעבוד אלא "יושבת מול מסך המחשב ומסתכלת עליו". אבל גם קרני־הדס שמחה על המעבר מהמלון לבית הזמני בכפר הסטודנטים. "כשהגעתי לכאן במוצאי שבת התרגשתי מכך שאני ישנה עם הילדים שלי ביחד".
קרני־הדס ורבי היו עד לפני כשנה רכזות הקהילה של כרם־שלום. קרני־הדס היא חילונית, אם לשלושה מתבגרים שמתגוררת כבר 19 שנה בכרם־שלום. אבי ילדיה, שהיה בעבר רבש"ץ הקיבוץ, נפטר לפני כשנה וחצי. רבי היא דתייה, אם לשבעה, שהגיעה לכרם־שלום בקיץ 2017 כחלק מגרעין של 13 משפחות דתיות שהצטרף לקהילת כרם־שלום והפך אותה לקהילה מעורבת. "זה היה קיץ מאוד מרגש", נזכרת קרני־הדס. "הייתי מוקפת בבתים ריקים, ופתאום הכול התמלא. ילדים התחילו להסתובב בשבילים, ובבתים נדלקו אורות".
ברוריה קרני־הדס: "כרם־שלום זה הבית, וברור לי ששקט מוחלט לא יהיה אף פעם. הייתי רוצה לדרוש יותר ביטחון, אבל אני ריאלית"
הילדים הדתיים והחילוניים, שהיו יחד בגן בכרם־שלום, יחזרו בשבוע הבא לגן המעורב שאמור להיפתח מחדש. בבתי הספר היה פיצול: הדתיים, שלמדו בבית הספר בבני־נצרים, ייסעו בחודשים הקרובים לבית ספר במצפה־רמון; החילונים, שלמדו בקריה החינוכית של מועצת אשכול, יצטרפו כעת לבית הספר של רמת־הנגב.
47 משפחות התגוררו עד אוקטובר בכרם־שלום. במתקפת חמאס איבד הקיבוץ שניים מחבריו – עמיחי ויצן וידידיה רזיאל, חברי כיתת הכוננות שנפלו בקרב על הגנת הקיבוץ. שני חברים נוספים נפצעו. האירועים הקשים גיבשו את חברי הקהילה. "מצד אחד, האירוע הזה חיבר בינינו יותר, בלי קשר לדתיים או חילונים", אומרת קרני־הדס. "מצד שני, בתקופת המלון נוצר פער בין הדתיים לחילונים בגלל הקהילתיות שקיימת אצל דתיים סביב בית כנסת ושבת, ולא קיימת אצל חילונים". "תמיד הזמַנו את כולם לבית הכנסת", אומרת רבי. "החילונים נמצאים בקבוצת הווטסאפ של בית הכנסת, ובשבתות במלון קיימנו קידוש משותף לכולם. אבל אני מסכימה שהלו"ז של שבת דתית במלון שונה מאוד מהלו"ז של שבת חילונית".
השתיים מקוות שהמעבר לאשלים יאפשר לחזק את חיי הקהילה שנפגעו בתקופת השהייה במלון. "הקהילה היא מקור הכוח שלנו. אנחנו נאחזים ביחד הקהילתי ובתקוות החזרה הביתה שמעניקה כוח, כי היא מייצרת תמונת עתיד".
נטיעה על כל רקטה
תושבי כרם־שלום ישהו בכפר הסטודנטים לפחות עד סוף שנת הלימודים, כדי שלא לערער שוב את שגרת ילדיהם באמצע השנה, אבל את ההחלטה לשוב לקיבוץ הם קיבלו כבר בימים הראשונים אחרי שמחת תורה, כשחזרו מהלוויות של חבריהם. "אחת מחברות הוועד הוותיקות אמרה באותו ערב שאנחנו שבורים אבל הרוח שלנו איתנה ואנחנו נחזור, ולו רק בשביל הנופלים כדי לומר שהם לא נפלו לשווא", מספרת רבי ומוסיפה: "הרוח והאווירה הם שחוזרים, מטבע הדברים לא כולם יחזרו, אבל עד עכשיו אין משפחה שאמרה 'אני לא חוזרת'".
קרני־הדס אומרת שאם כרם־שלום לא היה מוגדר שטח צבאי סגור, היא כבר הייתה חוזרת לביתה. "כרם־שלום זה הבית. 7 באוקטובר היה התממשות תרחיש האימה, אבל לרגע לא חשבנו שאנחנו גרים בשווייץ, וברור לי ששקט מוחלט לא יהיה אף פעם. הייתי רוצה לדרוש יותר ביטחון, אבל אני ריאלית". רבי חושבת קצת אחרת: "ברור שנחזור ונדע להתמודד עם מה שיהיה, ויחד עם זאת אני חושבת שמשהו צריך להשתנות. לחזור לתלות מוחלטת בממ"דים ובמיגוניות זה משהו שמבחינתי לא בא בחשבון. יש לנו סבלנות, ואם צה"ל צריך עוד שנה, למרות שיהיה לי קשה לחיות פה, אז מבחינתי שיישאר שם, והלוואי שגם יקומו מחדש יישובי גוש קטיף".
כשאני שואל מה הן צריכות מהמדינה, הן מבקשות פחות בירוקרטיה. "נכון לעכשיו עדיין לא נחתם הסכם המעבר שלנו בין מנהלת תקומה למועצת רמת־הנגב שקלטה אותנו בחום. חייבים להפחית בירוקרטיות מיותרות ולתת לנו לרוץ קדימה". גם ערן דורון, ראש מועצת רמת־הנגב, חושב שהמדינה עדיין לא התאימה את עצמה למצב. "למדינה אין ארגז כלים למצב חירום", אמר לי השבוע. "יש רצון טוב אבל משתמשים בכלים שלא מתאימים למצב חירום, וזה לוקח הרבה מאוד זמן". בינתיים אנשי המועצה, עמותת איילים, החטיבה להתיישבות וגם קבוצת התקשורת פרטנר שמאמצת את הקיבוץ, עוטפים את חברי כרם־שלום בהרבה אהבה.
גאולה רבי מדווחת בסיפוק שכבר יש התעניינות של משפחות דתיות וחילוניות בהצטרפות עתידית לקיבוץ. "זה הדבר הכי מחזק שיכול להיות, וזה מה שאנחנו הכי צריכים. אין מצב שאנחנו חוזרים שוב להיות ארבעים משפחות".
בשבוע הבא יקיימו חברי הקיבוץ טקס נטיעות לט"ו בשבט בכרם־שלום. כבר שנים הם נוהגים לנטוע עץ בכל בור שנפער על ידי רקטה שנפלה בשטח הקיבוץ. עכשיו הם מתכננים את "גינת הגבורה", שבה יינטעו עצים לזכר שני חבריהם ולזכר שני החיילים, ירון שי ונתן ליאר, שנפלו בהגנה על כרם־שלום בשמחת תורה. "אנחנו משתדלים שאלו יהיו עצי פרי, שייתנו הרבה חיים".
